על"ע 4045/98

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, שהרשיע עורך דין בשתי עבירות משמעת. העבירה הראשונה נוגעת לשימוש שעשה המערער בשפה בלתי הולמת ומעליבה בשתי בקשות רשות ערעור. הבקשות כללו התקפות אישיות על שופט, וסגנונו של המערער הוגדר כבלתי הולם כעורך דין, תוך הפרת החובה לשמור על כבוד המקצוע וכבוד בית המשפט. העבירה השנייה עניינה התנהלותו של המערער בתיק נפרד, בו ישב ליד לקוחו בבית המשפט מבלי לגלות כי הוא מייצג אותו. כאשר ביקש התובע להגיש ראיות, הודיע לפתע המערער לשופט כי הוא עורך דינו של הנתבע, למרות שהיה לו ייפוי כוח חתום לייצגו מלכתחילה. בית הדין למשמעת מצא אותו אשם, אך המערער טען כי העובדות לא הוכחו וכי לא ניתנה לו הזדמנות להגיב לתלונה. בית המשפט דחה טענות אלה, בקובעו כי למערער ניתנה הזדמנות מלאה להתגונן וכי העובדות כפי שהוצגו על ידי בית הדין היו מדויקות. נקבע כי התנהגותו של המערער הייתה בלתי אתית ובלתי ראויה, והרשעתו בשני הסעיפים אושרה. בנוסף, קבע בית הדין כי העונש שהטיל בית הדין למשמעת היה מוצדק, וגם הערעור על גזר הדין נדחה. השופט ט' אור נתן את פסק הדין, בהסכמת השופטים י' זמיר וג' אנגלרד.