ע"א 1985/19

תקציר

פסק הדין עוסק בערעור על דחיית תביעה בשל תנאי בוררות שלא מולאו. בית המשפט בחן את הטענות והחליט לקבל את הערעור, תוך שהוא הופך את הדחייה הקודמת של בית המשפט המחוזי ומחזיר את התיק לדיון לגופו. במרכז החלטה זו עומד העיקרון המשפטי הישראלי לפיו הגישה לערכאות היא בסיסית, התומך בכך שדחיית תביעות על הסף מוגבלת למקרים חריגים ללא סיכוי להצלחת התביעה או לניצול לרעה פרוצדורלי חמור. בית המשפט הדגיש כי הסכם בוררות, אלא אם כן הוא מגביל במפורש, לא צריך למנוע גישה לבית המשפט אם בוררות אינה אפשרית. מהפסיקה עולה כי דחייה על הסף של תביעות היא נדירה ובדרך כלל שמורה לשימוש לרעה ברור ומכוון בהליך המשפטי. בית המשפט התייחס גם להימנעותם של המשיבים מהוכחת טענתם כי המערערת איבדה זכויות עקב עסקה המקנה זכויות תביעה לנאמנים. יתר על כן, פרשנויות מחמירות של סעיפים מגבילים נחשבו בלתי ראויות אלא אם הוגדרו במפורש, מה שמבטיח שניתן יהיה לקחת סכסוכים לבית המשפט אם הבוררות נכשלה. לא נמצאו ראיות לכך שהסכם הבוררות היה בר ביצוע, ופעולות המערער לא סימנו ויתור על זכויות בית המשפט. בית המשפט קבע כי סעיפי בוררות קיימים בלבד אינם מצדיקים פיטורים, וציין את היעדר הראיות של המשיבים המעידות על חוסר תום לב או ניצול לרעה מצד המערערת. בית המשפט מצא כי דרישת החוזה למלא אחר החלטותיו הבלתי מחייבות של הממונה עד לסיום הפרויקט אינה מהווה פתרון סופי לסכסוך, ובכך מבטלת טענות לזכויות שנדחו. בסופו של דבר, על ידי דחיית הדחייה על הסף, פסק הדין אישר מחדש את זכות הגישה לבית המשפט, הורה על דיון מחדש בתיק והתווה את תפקידי הבוררות בסכסוכים חוזיים, תוך הכרה בגבולותיה על פי הדין הישראלי.