עת"מ 60649-02-20

תקציר

פסק הדין דן בחבות הארנונה, הידועה גם כארנונה, על פי הדין הישראלי. המסגרת הנורמטיבית קובעת כי בעל הנכס חייב בעיקר במיסים אלה. עם זאת, סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות מפרטים חריגים לכלל זה, וקובעים כי אם אדם חדל להחזיק בנכס או להחזיק בו, עליו להודיע על כך לעירייה, ובכך לשחרר אותו מחבות מס נוספת; לעומת זאת, אם אדם רוכש נכס, הוא הופך להיות חייב בארנונה מיום הרכישה ואילך. בית המשפט העליון, בפסק דין ששון לוי, פירש סעיפים אלה כמטילים חובה על הבעלים המקורי להודיע לעירייה על כל שינוי בהחזקה, תוך שהוא מבהיר גם כי החבות העיקרית בארנונה חלה על הבעלים בעל הקשר הקרוב ביותר לנכס. במקרה דנן, אין חולק כי המשיב השני החזיק בנכס הנדון בתקופה בגינו לא שולמו ארנונה. העותר, בהיותו הבעלים החוקי שלא הודיע לעירייה על שינוי החזקה, חייב גם הוא בחוב המס. העירייה רשאית אפוא לגבות את המסים מכל אחד מהצדדים. עם זאת, בית המשפט קובע כי על העירייה למצות תחילה את הליכי הגבייה נגד המשיב השני, שהוא בעל הקשר הקרוב ביותר לנכס, ורק לאחר מכן, במידת הצורך, לרדוף אחר העותר. טענת העותרת כי העירייה הייתה צריכה לדעת על החזקתו של המשיב השני בנכס ולפיכך פעלה אך ורק נגדם, נדחית. הראיות שהוצגו לא הוכיחו די הצורך כי לעירייה הייתה ידיעה ממשית על שינוי החזקה. פסק הדין נוגע גם להסכמים בין העותרת לבין המשיב השני בנוגע לתשלום ארנונה, תוך הדגשה כי הסכמים פרטיים אלה אינם גוברים על החבות הסטטוטורית המוגדרת בחוק. לפיכך, טענת העירייה כי פעלה בהתאם להסכמת הצדדים נדחית, ועל העירייה לפעול בהתאם להוראות הדין לגביית מיסים. לפיכך, העתירה נדחית, וכל צד אחראי לחבויותיו.