ע"ו 22670-09-10

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על החלטה הדוחה את תביעתו של אדם להטבות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. המערער, ו.א., טען כי הוא זכאי לפיצוי משלוש טעמות: גירוש, "שלטון הפחד" ועוצר. ועדת הערר פסקה באופן חלקי לטובתו של ו.א., העניקה לו הטבות על בסיס עילת העוצר, אך דחתה את טענותיו הנוגעות לגירוש ול"שלטון הפחד". פסק הדין של בית המשפט אישר את החלטת ועדת הערר ודחה את ערעורו של ו.א. היא לא מצאה עילה להתערב בהערכות העובדתיות של הוועדה, במיוחד בכל הנוגע למהימנות טענותיו של ו.א. בדבר גירושו והכאת אביו. פסק הדין הסכים גם עם קביעת הוועדה כי "כלל הפחד" אינו חל בעניינו של ו.א., שכן הוא לא סיפק ראיות מספיקות לחשש אובייקטיבי וסובייקטיבי מפני אלימות. בנוסף, בית המשפט הסכים עם המועדים שנבחרו על ידי ועדת הערר לזכאות לקבלת הטבות הקשורות לעוצר, בהתאם לפסיקה קודמת. על פי פסק הדין, ההטבות יינתנו החל מהמועד שבו הזכיר ו.א. לראשונה את טענת העוצר בבקשתו לעיון חוזר, שהיה ביום 9.11.2008. לסיכום, פסק הדין דחה את הערעור ותמך בהחלטת ועדת הערר, ממנה השתמע כי ו.א. זכאי לקבל הטבות רק ממועד טענתו לעוצר. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים והיה אמור להימסר להם באמצעות באי כוחם.