עפמ"ק 44027-05-19

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת האם אזור מסוים צריך להיחשב כמדרכה או לא, ובכך לקבוע אם התרחשה עבירת חניה. הנאשם בתיק חנה בחלקת קרקע המתוארת כבעלת אבנים משתלבות הנמצאות באותו מפלס של הכביש הסמוך. קטע זה מקביל לכביש, בסמוך לאזור המתואר כ'כיכר'. השטח המדובר מוגדר כ"רחבת היערכות רכבי כיבוי והצלה" ויש בו שלטים האוסרים על חניה. פסק הדין בוחן את ההגדרות של "מדרכה" ו"כביש" בתקנות התעבורה ובחוקי העזר הרלוונטיים. מסקנתה היא כי המונח "מדרכה" מיושם כראוי על השטח הנדון, למרות פסיקתו ההפוכה של בית משפט השלום. הגדרתה של מדרכה כ"אזור המיועד להולכי רגל" היא מרכזית במסקנה זו. עוד נקבע בפסק הדין כי ייעודו של האזור כ"כיכר" אינו מבטל את מעמדו כמדרכה. כמו כן, נפסק כי להימצאותו של תמרור איסור חניה אין השפעה על הקביעה אם מדובר במדרכה או לא. לפיכך, נוכחותו של השלט אינה גוברת על האיסור לעצור על המדרכה. עוד צוין כי גם אם התמרור היה פגום, האיסור עדיין היה חל משום שהשטח נשלט כמדרכה. כתוצאה מכך, הערעור על פסק הדין המקורי מתקבל, והנאשם נמצא אשם בעבירה. לאחר מכן התיק מוחזר לבית משפט השלום לקביעת גזר הדין.