ב"ל 42684-11-18

תקציר

בית המשפט פסק לטובת התובעת, עובדת עצמאית שהגישה תביעה לקצבת נכות כללית בגיל 66 כמעט. הנתבעת, המוסד לביטוח לאומי, דחתה את תביעתה בנימוק שהגיעה לגיל פרישה של 62 ולכן אינה מבוטחת בביטוח אובדן כושר עבודה. הנושא המרכזי היה פרשנות המונח "גיל פרישה" בחוק הביטוח הלאומי ובחוק גיל פרישה. בית המשפט פירש את החוקים לטובת התובעת, וטען כי מטרת החקיקה היא לעודד אנשים להמשיך לעבוד וכי שלילת זכותן של נשים עובדות לביטוח אובדן כושר עבודה בעודן ממשיכות לעבוד מעבר לגיל הפרישה שנקבע להן – 62 שנים – היא מפלה וחסרת הצדקה עניינית. בית המשפט קבע כי עקרון השוויון וכוונת החוקים משרתים בצורה הטובה ביותר את קביעת גיל הפרישה לנשים עובדות, כל עוד הן עובדות, להיות זהה לגיל הפרישה של גברים – 67 שנים. פרשנות זו, טען בית המשפט, עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק לקדם שוויון ולהגן על זכויות עובדים, והיא מעודדת נשים להמשיך לעבוד מבלי שייגרם להן נזק כלכלי. טענת הנתבעת כי לפרשנות זו יהיה אפקט דומינו על סוגי ביטוח אחרים כגון ביטוח אבטלה וביטוח תאונות אישיות נדחתה, שכן בית המשפט סבר כי תכליתו של כל סוג ביטוח שונה ומחייבת בדיקה פרטנית. אשר על כן, תביעתה של התובעת התקבלה, וזכויותיה ייבחנו בהנחה שלא הגיעה לגיל פרישה בעת תביעת הנכות. שני הצדדים היו אחראים להוצאותיהם המשפטיות, עם אפשרות לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.