ת"א 24036-09-18

תקציר

פסק הדין הוא לטובת התובעים, אשר תבעו את הנתבעת על כך שלא מסרו חזקה בדירה שרכשו ממנה במסגרת הזמן המוסכמת. על פי ההסכם המקורי, הנתבע היה אמור למסור את הדירה לתובעים בתוך 24 חודשים, אך מועד זה נדחה מספר פעמים, מה שהוביל בסופו של דבר לעיכוב של שלושה עשר חודשים וחצי. בית המשפט מצא כי הנתבעת לא פעלה בשקידה סבירה בפינוי בית כנסת בנכס, מה שגרם למרבית העיכוב. הנתבעת הייתה מודעת לצורך לפנות את בית הכנסת בעת חתימתה על הסכם פיתוח, אך לא נקטה בצעדים משפטיים מהירים לשם כך. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי התובעים אינם זכאים לקזז את התחייבויותיהם הכספיות כלפי הנתבעת בשל השיהוי, שכן ההסכם בין הצדדים לא איפשר זאת. התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שדמי השכירות עבור דירה דומה באזור עמדו על 4,700 ₪ לחודש, כפי שנטען, ולכן לא יכלו לקבל פיצוי בגין האיחור על בסיס סכום זה. עם זאת, בית המשפט פסק להם פיצויים בסך 8,000 שקל בגין עוגמת נפש שנגרמה להם עקב השיהוי. טענת הנתבעת כי יש להטיל אחריות על צד שלישי לחלק מהשיהוי נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי הנתבעת לא עשתה כל שביכולתה כדי למנוע זאת. בנוסף, בקשת התובעים להחזר חלקי של הוצאות המשפט נענתה בשל הפער המשמעותי בין הסכום הנתבע לבין הסכום שנפסק. כל צד יישא בשכר טרחתו. לבסוף, ניתנה לתובעים הזכות לערער על פסק הדין בתוך 60 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.