ס"ק 104/10

תקציר

המחלוקת נסובה סביב תיקון סעיפים 8-9 לחוק שירות המדינה (גמלאות), ששינה את מנגנון עדכון הפנסיה של עובדי המדינה, ואת השפעתו על ההסכם הקיבוצי בין רפאל, משרד ראש הממשלה ועובדיהם. המבקשים, רפאל ומשרד ראש הממשלה, טענו כי התיקון פוגע בחופש הארגוני שלהם ובזכויות הקניין של גמלאיהם. הם דרשו מבית המשפט להוציא צו הצהרתי קבוע שיכיר בהפרה זו ויחייב את המדינה להמשיך ולעדכן את הפנסיות בהתאם להסכם הקיבוצי. לחילופין, הם ביקשו פיצוי על ההפסד המצרפי שנגרם בעקבות התיקון. המדינה טענה מנגד כי הבקשה מוקדמת מדי, כי ההסכם הקיבוצי הוא הסכם שכר, וכי התיקון אינו מפר אותו. בנוסף, טענה המדינה כי טענת המבקשים בדבר חד-צדדיות וחופש התאגדות אינה תקפה בעקבות הסכם קיבוצי (מסגרת) שנחתם בין המדינה למעסיקים אחרים במגזר הציבורי בשנת 2008. בית הדין לעבודה קבע כי נתונה לו סמכות לדון בבקשה, שכן מדובר בפרשנותו ובאכיפתו של הסכם קיבוצי. עם זאת, מאחר שלשר האוצר הייתה סמכות להעניק פיצויים לגמלאים של המבקשים לפי חוק הגמלאות המתוקן, התמקד בית המשפט בקביעת שיעור הפיצוי הראוי. בית המשפט מצא כי פגיעתה של המדינה בחופש ההתאגדות של המבקשים ובתכלית ההסכם הקיבוצי משנת 2000 חייבה "ביצוע משוער" של ההסכם, שהיה כרוך במתן פיצוי לגמלאים בגין הפירות העתידיים האבודים. בית המשפט הגיע למסקנה כי הצו שהוציא שר האוצר, שקבע העלאה של 15.5% בפנסיה, היה בלתי סביר ושרירותי. לפיכך, קיבל בית המשפט את הבקשה והורה לשר להוציא צו חדש בתוך 90 יום, המבוסס על הערכה מושכלת ומושכלת של שווי הפירות העתידיים, תוך הבטחת פיצוי הולם לגמלאי המבקשים. פסק הדין הדגיש את הממדים החוקתיים של זכות ההתארגנות ואת הצורך לכבד את המשא ומתן הקיבוצי, שהשפיע על היקף ההתערבות השיפוטית במקרה זה.