ב"ל 1623-12-18

תקציר

התובע נפצע בעת ששיחק כדורגל עבור המועדון הנתבע ביום 30.9.2016, ולאחר מכן הגיש תביעה. השאלה המרכזית הייתה האם התובע היה עובד המועדון בעת הפגיעה, כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי. החוק מגדיר "עובד" כמי שעובד באופן קבוע במפעל או במפעל אצל מעסיק, לרבות בני משפחה גם ללא יחסי עבודה ישירים. צו הביטוח הלאומי מסווג גם ספורטאים החותמים על חוזה עבודה בכתב ומקבלים שכר כשכירים. השופט העדיף את עדותו של התובע על פני עדותו של נציג המועדון, מר עטיה, ומצא אותה אמינה יותר. התובע הציג גרסה קוהרנטית לאירועים, הנתמכת בראיות, והעיד כי מדובר בשחקן כדורגל מקצועי ששיחק בעבר במועדונים אחרים וקיבל שכר. הוא חתם על חוזה העסקה במועדון לפני תחילת העונה, כשבוע-שבועיים לאחר תחילת האימונים. חוזה זה נחתם על ידי הרשויות המוסמכות וציין את שכרו של התובע, אשר התיישר עם הצהרותיו. בנוסף, פעולות המועדון בסיוע לתובע לקבל טיפול רפואי כפגיעה בעבודה ואישורם לתביעתו חיזקו את התפיסה כי הם רואים בו עובד. יתר על כן, גם אם בית הדין היה קובע כי חוזה העבודה נחתם בדיעבד לאחר הפגיעה, עדיין התובע היה מסווג כשכיר על פי המבחנים הכלליים לביסוס יחסי עובד-מעביד. הוא עמד במבחן ההשתלבות, שכן השתתף באימוני הקבוצה, שיחק משחקים, מילא אחר הוראות המאמן והשתמש בציוד ובמתקנים של המועדון. המועדון גם קיים ועדת משמעת לשחקנים, מה שמעיד עוד יותר על רמת השליטה והפיקוח. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי בין התובע למועדון התקיימו יחסי עובד-מעביד במועד פציעתו. מאחר שהמועדון לא רשם את התובע כשכיר ולא שילם עבורו דמי ביטוח, חויב המועדון לשפות את המוסד לביטוח לאומי אם ישלם לתובע פנסיה או הטבות כלשהן. המועדון חויב לשלם 6,000 ₪ כל אחד לתובע ולמוסד כמפורט בהודעת הצד השלישי. ההחלטה התקבלה ביום 8.7.2023 עם זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום.