ע"א 1516/99

תקציר

בערעור זה, עיקר עניינה בתוקפו המשפטי של הסכם מתנה בו ניסה חייב, המשיב מס' 8, להעביר מקרקעין במתנה לילדיו, המשיבים 1 עד 7. על העברה זו ערערו נושי המערערת, אשר הטילו עיקול על המקרקעין. החייב הסמיך את אשתו באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר להעביר את המקרקעין לילדיהם, שנטען כי התבסס על הסכם מתנה קודם. עם זאת, טענו המערערים כי הסכם זה הוא מסמך מפוברק שנוצר לאחר שהחלו בהליכים לגביית החוב. בית המשפט העליון שקל את פוטנציאל השיהוי בהליכים עקב פשיטת הרגל של החייב, כפי שקובעת פקודת פשיטת הרגל, ואת ההבחנה בין חובות ברי תביעה לבין תביעות משפטיות אחרות. בית המשפט מצא כי תביעת המתנה לא הייתה כספית ולכן חרגה מהתחום הטיפוסי של עיכוב הליכי פשיטת רגל. בית המשפט ציין כי ייפוי כוח בלתי חוזר בדרך כלל אינו יוצר זכויות אלא נועד לממש זכויות קיימות ממקורות אחרים. היו ראיות נסיבתיות משמעותיות המצביעות על כך שהסכם המתנה נוצר בחוסר תום לב כדי להגן על נכסים מפני נושים. המשיבים לא הצליחו להוכיח באופן משכנע כי ההסכם היה אמיתי, וכתוצאה מכך התקבל הערעור. בכך הועדפו זכויות הנושים במקרקעין המעוקלים, ופסק דינו של בית משפט קמא לטובת המשיבים בוטל. בית המשפט הדגיש כי המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה בדבר זכאותם במקרקעין על בסיס הסכם המתנה. כתוצאה מכך, הכריז בית המשפט על הערות האזהרה וייפוי הכוח כבטלים, דבר התומך ביכולתם של הנושים להמשיך בהליכי העיקול. פסק הדין שיקף את העיקרון לפיו בתביעות מתחרות לרכוש, כוונות מתועדות ופעולות בזמן הן קריטיות, ואין הגנה משתמעת לזכויות מאוחרות מפני תביעות נושים מתועדות.