ת"א 46770-04-16

תקציר

השאלה העיקרית במקרה זה היא לגבי הבעלות על מניות חברת אודלי. התובע טוען כי המניות שייכות לה, ואילו הנתבע טוען כי הן הועברו אליו על ידי צד שלישי, יגאל זילכה, בשנת 2007. השופט מצדד בנתבעת, וקובע כי ההתנהלות העסקית של הקבוצה המדוברת נעשתה ברובה בעל פה וללא תיעוד בכתב, ולכן היעדר ראיות בכתב להעברה אין משמעותו שהיא לא התרחשה. השופט מקבל את גרסת הנתבע לאירועים, מוצא את טיעוניו משכנעים, וקובע כי בשנת 2007 נכרת הסכם להעברת המניות לנתבע. בנוסף, השופטת בוחנת חוזה משנת 2012 שנחתם בין הנתבעת, התובעת וצד שלישי, ומפרשת אותו כראיה נוספת התומכת בטענת הנתבע לבעלות במניות. השופט דוחה גם טענות בדבר איום, כפייה או כפייה ביחס לחוזה זה, ואינו מוצא בסיס לטענות אלה. בשאלת המעילה בכספים קובע השופט כי הנתבע אמנם קיבל כספים לפני שנת 2007 אך עשה זאת בשל תפקידו בחברה ולא בשל בעלות במניות. לפיכך, טענת המעילה נדחית. מאחר שהשופט מצא כי הנתבע הוא הבעלים החוקי של המניות, והתביעה נדחית לגופה, השופט אינו בוחן לעומק את טענת הנתבע להכרה בפסק חוץ באוגנדה. כמו כן, השופטת דנה בקצרה ודוחה טענות סף שונות שהעלו הצדדים, לרבות טענות להתיישנות, שיהוי, היעדר יריבות וסמכות שיפוט של בית המשפט. עם דחיית התביעה, נמחקות גם ההודעות שנמסרו לצד השלישי והרביעי. השופט פוסק הוצאות ריאליות לנתבע, שישולמו על ידי התובע, וקובע את הסכום על 75,000 ₪, מתוכם הנתבע ייתן לצד השלישי 30,000 ₪, והצד השלישי ייתן לצד הרביעי 15,000 ₪.