בר"ע 40/81

תקציר

בית המשפט העליון דחה ערעור על צו אימוץ של בנה הקטין של המערערת. המערער אושפז בשל מחלת נפש והוכרז כבלתי כשיר. בית המשפט המחוזי הורה למסור את בנה לאימוץ מבלי לשמוע את חוות דעתה של המערערת, ודחה את בקשתה לבטל את הצו. בית המשפט אמנם הכיר בפגמים הפרוצדורליים בהליכי האימוץ, לרבות אי שמיעת חוות דעתו של המערער וכמה פגמים צורניים, אך קבע כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור. עם זאת, בית המשפט דן לגופו של עניין ואישר מחדש את החלטת בית המשפט המחוזי, בקובעו כי בנסיבות העניין, ובפרט שחלפו שש שנים מאז צו האימוץ ללא כל קשר משמעותי בין המערערת לבנה, טובת המאומץ מחייבת כי הצו לא יבוטל. בית המשפט הדגיש את חשיבות העמידה בדרישות הפורמליות בהליכי אימוץ, אך התייחס גם לקשר הרגשי בין המאומץ למשפחתו החדשה. השופט ש' לוין הגיע למסקנה כי כל מקרה של אימוץ כרוך בטרגדיה אנושית, ועודד את המערערת למצוא נחמה בכך שלבנה בית אוהב.