ת"א 7365-02-19

תקציר

השופטת דחתה את תביעת לשון הרע שהגישה התובעת נגד הנתבעת, וקבעה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה על מספר רכיבי התיק. ראשית, התובע לא הוכיח די הצורך את יסוד ה"פרסום", שכן איש זולת התובע לא זומן להעיד, ולא הוכח כי דברי הנתבע נועדו או הגיעו למישהו אחר זולת התובע. שנית, טענת התובעת כי הנתבע השמיץ אותה לא הוכחה, שכן הטקסט המשמיץ המדויק לא הוצג, וגרסת הנתבע לשיחה הייתה שונה באופן משמעותי. השופט העדיף את גרסת הנתבע בשל עקביותה והימנעותה של התובעת מלהציג ראיות משכנעות אחרת. בנוסף, תמלול השיחה השנייה בין התובע לנתבע לא התקבל כראיה, שכן ההקלטה המקורית לא הוגשה, והתמלול הכיל דוברים לא מזוהים, דבר המעלה ספקות לגבי נכונותו. המסמך לא הכיל תוכן מכפיש ונראה כי הוא תומך בגרסתו של הנתבע לאירועים. עוד ציינה השופטת כי גם אם היה מדובר בלשון הרע, לנתבעת היה אינטרס אישי לגיטימי לברר על היעלמות בגדים מחנותה ושאלותיה היו סבירות ונעשו בתום לב, המקנות לה הגנה משפטית. יתר על כן, התובעת לא הוכיחה כל נזק, וגם הפגיעה המשתמעת בשמה הטוב לא הוכחה. לפיכך, התביעה לפיצוי מרבי לא הייתה מוצדקת. נוכח כישלונה של התובעת להוכיח את טענותיה, הורה לה השופט לשלם לנתבע 10,000 ₪ כהחזר שכר טרחת עורך דין, שישולם בתוך 14 יום. לתובע שמורה הזכות לערער על ההחלטה על פי דין.