ת"א 34891-05-18

תקציר

מדינת ישראל תבעה מספר נתבעים בגין פלישה לאדמות מדינה. הקרקע, הממוקמת בלקיה, גובלת בחלקות שהוחכרו לנתבעים. המדינה ביקשה לפנות את הנאשמים, אך הם הכחישו את הטענות וטענו כי הפולשים הם תושבים אחרים. במהלך ההליך הגיעו חלק מהנאשמים להסדר עם המדינה ולאחר מכן פונו מבלי להודות באשמה. יתר הנתבעים – נתבע 1, שהתגורר בחלקה 206, ונתבע 3 – המשיכו לחלוק על הטענות. השופט פסק לטובת המדינה והורה לנאשמים 1 ו-3 לפנות את הקרקע בתוך 30 יום. כמו כן נדרשו הנתבעים, ביחד ולחוד, לפנות כל מבנים, עצים או רכוש הנמצאים על הקרקע. נאסר עליהם להיכנס לאדמה או להפריע לה בכל דרך שהיא. אם הנתבעים לא יעמדו בדרישות, המדינה תוכל לפעול להוצאת כל רכושם מהקרקע. בנוסף, חויבו נאשמים 1 ו-3 לשלם למדינה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 21,000 ₪. השופט ביסס את פסק הדין על מספר גורמים: הודאת נאשם 1, ראיות אורתופופוטו, מהימנות עדי המדינה ואי התייצבותם של נאשמים בבית המשפט פעמים רבות. יש לציין כי השופטת ציינה כי המדינה נתנה התראה מספקת לנתבעים טרם הגשת התביעה, והיעדרותם מהדיונים פגעה בהגנתם.