ה"פ 31615-01-13

תקציר

העותר מבקש פסק דין המצהיר על זכותו להירשם כחוכר בחלקת מקרקעין, חלקה 17, שהיא חלק מהירושה שהותיר אחריו אביו. מינהל מקרקעי ישראל הציע בעבר לאביו הסדר לפיו הוא יוותר על חלק מהאדמות שנפלו בתמורה להקצאת החלקה האמורה. הצעה זו התקבלה ואושרה בפסק דין. אולם, בהמשך שיווקה רמ"י את אותה חלקה לצד שלישי, המשיב מס' 3, מבלי לכבד את התחייבותה לאביה של העותרת. העותר טוען כי שיווק זה פסול ומבקש להכיר בזכותו על החלקה. בינתיים רכשה המשיבה מס' 3 את החלקה בתום לב ונקטה בצעדים לפיתוחה. בית המשפט פוסק לטובת העותר. היא קובעת כי התחייבות מנהל מקרקעי ישראל כלפי אבי העותר, שאושרה בפסק דין, היא הסכם מחייב. העותר לא ויתר על זכויותיו בחלקה, כפי שמעידים תשלום הוצאות הפיתוח ובירורים תכופים לגבי מעמד הקרקע. זאת ועוד, בית המשפט קובע כי העותר פעל בתום לב לאורך כל הדרך, בעוד שטעות רמ"י גרמה ל"תאונה משפטית". סעיף 9 לחוק המקרקעין נותן עדיפות לבעל העסקה הראשונה, במקרה זה העותר. הואיל והעסקה השנייה עם המשיבה מס' 3 לא נרשמה בטאבו, והמשיבה מס' 3 אינה יכולה להיחשב כקונה בתום לב ללא הודעה מוקדמת, נשמרת זכותה של העותרת בחלקה. בית המשפט מורה לרשום את העותר כחוכר של מגרש 17 ומכריז על מכירת החלקה למשיבה 3 על ידי רמ"י כבטלה. בנוסף, רש"מ נדרשת לשאת בהוצאות המשפט של העותר, בעוד שלא נגבות הוצאות מהמשיבה מס' 3 נוכח העדר אשמתם.