סע"ש 47488-07-18

תקציר

פסק דין זה דן בשתי נקודות עיקריות; ראשית, האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעת ושנית, מהו השכר הקובע לתשלום זכויותיה של התובעת. לנקודה הראשונה, בית המשפט בוחן את הנסיבות והמאפיינים של מערכת היחסים בין הצדדים. התובעת ביצעה את העבודה באופן אישי והשתלבה בעסקי הנתבעת כחלק מהמערכת הארגונית הרגילה שלה. התובע עבד אך ורק אצל הנתבעים והיה תלוי בהם כלכלית. הנתבעת אף סיפקה את הכלים הדרושים לעבודתו של התובע ופיקחה על עבודתו. על יסוד מדדים אלה קובע בית הדין כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין הנתבעת. באשר לשכר הקובע, בית המשפט בוחן את תום הלב של הצדדים ומוצא כי אף אחד מהצדדים לא פעל בחוסר תום לב. לפיכך, יש לחשב את הזכויות על פי הגישה החישובית, הבוחנת את ההפרש בין עלות העסקת עובד מקביל לבין סך התמורה ששולמה לתובע. בית המשפט קובע כי הנתבעת לא הוכיחה כי השכר החלופי היה נמוך מהתמורה ששולמה. נהפוך הוא, עלות העסקת מנהלי המכירות הממוצעת של הנתבעת הייתה גבוהה מהתגמול הממוצע ששולם לתובע. לפיכך, השכר הקובע לצורך חישוב זכויותיו של התובע כעובד הוא התמורה ששולמה במהלך תקופת ההעסקה. התובע זכאי לפיצויי פיטורים, המחושבים על בסיס שכרו בשנת העבודה האחרונה, לרבות רכיב מענק המכירה. הסכום הוא 148,201 ₪, אותו יש לשלם בהפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק החל מיום 15.2.2018. תביעתו של התובע להפרשי שכר נדחית משום שהסכים לשינויים בשכרו בכך שהמשיך לעבוד אצל הנתבעת בתנאים החדשים לתקופה ממושכת. התובעת זכאית גם לתשלום עבור פדיון חופשה, בסך 41,700 ₪, ולדמי הבראה, בסך 17,010 ₪. את שני הסכומים יש לשלם בהפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק החל מהמועדים הנקובים. ככלל, טענת התובע מתקבלת בחלקה. הנתבע נדרש לשלם את הסכומים הנקובים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. בנוסף, הנתבע יישא בהוצאות המשפט של התובע, שהסתכמו בכ-3,000 ₪, ובשכר טרחת עורך הדין, שהסתכמו ב-15,000 ₪.