עפ"ג 70984-06-20

תקציר

המקרה עוסק באב שהואשם בשני סעיפים של תקיפת ילדיו הקטינים, פי וצ'אי, על ידי הכאתם בישבן עם חגורה וגרימת חבלה. בית משפט קמא הרשיע אותו בשני האישומים. האב ערער וטען כי שגה בית משפט קמא בהערכות המהימנות שלו וכי היו כשלים חקירתיים ששללו ממנו את הגנתו. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את חומר הראיות, לא מצאה עילה להתערב בקביעות המהימנות של בית משפט קמא, שהתבססו על עדויותיהם המשכנעות של הקטינים ואמם. בית המשפט דחה גם את הטענה למחדלי חקירה, וציין כי האב יכול היה לזמן עדים נוספים שיתמכו בהגנתו, אך בחר שלא לעשות כן. עם זאת, ערכאת הערעור הסכימה חלקית עם טענת האב בדבר הקשר הסיבתי בין התקיפה לבין הפגיעה ב-PI, ומצאה ספק סביר בשל היעדר ראיות המבססות את הסיבתיות מעבר לספק סביר. לפיכך, זיכה בית המשפט את אביו מאשמת תקיפת קטין הגורמת חבלה ממשית (סעיף 368ב(א) לחוק העונשין), אך הרשיע אותו בעבירה הפחותה של תקיפה בנסיבות מחמירות (סעיף 379 יחד עם סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין) בשתי הזדמנויות. המדינה ערערה אף היא על גזר הדין, וטענה כי עונשו של בית משפט קמא – שבעה חודשי מאסר על תנאי – מקל יתר על המידה. ערכאת הערעור הסכימה כי העונש היה מקל יתר על המידה וכי עונש מחמיר יותר, הכולל עבודות שירות ומאסר על תנאי, היה הולם יותר. עם זאת, מאחר שבית המשפט זיכה את אביו מאחד האישומים מחמת ספק סביר, הוא החליט שלא להתערב בעונש שהוטל. השופטת אסתר הלמן, סגנית הנשיא, הציעה לזכות את האב מהאישום החמור יותר ולהרשיעו בעבירה הפחותה, תוך שמירה על העונש המקורי. השופטים יפעת שטרית וסעב דבור הסכימו עם ההצעה. ההחלטה הוקראה על ידי השופטת אירית הוד.