תמ"ש 1162-08-21

תקציר

המחלוקת המשפטית הארוכה הזו סובבת סביב שתי הלוואות: ההלוואה הראשונה ניתנה בין 1999 לסוף 2002 בסך 141 אלף שקל, ואילו ההלוואה השנייה ניתנה בשנת 2003 על סך 30 אלף שקל. התובע, שהלווה את הכסף, טען כי שתי ההלוואות יוחזרו על ידי הנתבע, בת זוגו, אך רק עם ירושת עזבון אמה של התובעת, לאחר מותה. הנתבעים טענו כי ההלוואות כבר נפרעו, או לחילופין, כי התביעות התיישנו בשל תקופת ההתיישנות, וכי התובע אף לא היה צד רלוונטי למסמכי ההלוואה. השופט בחן ביסודיות את הראיות והעדויות שהוצגו על ידי שני הצדדים. לגבי ההלוואה הראשונה מינתה השופטת מומחה מטעם בית המשפט שיבחן את אמיתות מסמך ההלוואה, ובעיקר את חתימות הצדדים. מסקנת המומחה אישרה כי כתב ידו וחתימתו של הנתבע אכן היו נוכחים על גבי המסמך, ובכך הפריכה את טענת הנתבעים לזיוף. זאת ועוד, מסמכי הלוואה נוספים שהגיש התובע, המפרטים הלוואות לבני משפחה אחרים, כמו גם הצהרת ההון של התובעת משנת 2012, תמכו באמיתות מסמך ההלוואה הראשון. השופט מצא את הסברו של התובע בדבר היעדר תאריכים בחלק ממסמכי ההלוואה סביר ואמין. עדותו של הנתבע, לעומת זאת, לא הייתה עקבית ולא הצליחה להפריך את חוות דעתו של המומחה או להביא ראיות משכנעות לתמיכה בטענותיו. השופטת לא השתכנעה מטיעוניהם ומצאה כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה וקבעה כי הנתבע חייב להם 141,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה החל ממועד פטירת האם, 13.3.2021. אשר להלוואה השנייה, השתכנע השופט, על סמך עדויות הצדדים, כי סכום ההלוואה הוחזר במלואו. לפיכך, נדחתה התביעה בדבר ההלוואה השנייה. בנוסף, התייחסה השופטת ודחתה את טענותיהם המקדמיות של הנתבעים בדבר הרלוונטיות של התובע ותקופת ההתיישנות. השופט הורה לנתבע לשאת בהוצאות התובע, בסך 23,400 ₪, שישולמו בתוך 30 יום. פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים.