ת"א 2492-01-20

תקציר

מדובר בתביעה על סך מיליון שקל של חברת בנייה הנמצאת בהליכי פירוק נגד חברה יזמית נדל"ן. בכתב התביעה נטען כי מערכת היחסים העסקית ביניהם, שהחלה בשנת 2003, הובילה לחדלות פירעון של התובעת לאחר שהנתבע עיקל שלא כדין ערבות בנקאית בסך 956 אלף שקל בשנת 2012. הנתבע טוען כי התביעה פסולה מחמת התיישנות, וכי התובע חייב להם כספים המצדיקים את עיקול הערבות הבנקאית. השופט פוסק לטובת הנאשם מחמישה נימוקים. ראשית, התובע לא הציג כל ראיה או עדים, אף לא את הערבות הבנקאית המדוברת או הוכחה לחילוט שלא כדין, מה שמעלה חשד לגבי גרסתם לאירועים. שנית, התובע העלה בעבר טענות סותרות לגבי היקף הערבות הבנקאית הנדונה, ועל כן הוא מנוע מלטעון את הטענה הנוכחית. שלישית, סוגיית עיקול הערבות הבנקאית כבר הוסדרה בבתי המשפט בשנת 2012, והתובע מנוע מלהעלותה שוב. רביעית, התובעים לא הוכיחו אף אחת מטענותיהם, ואילו הנתבע הביא ראיות לכך שהתובע היה חייב להם סכום כסף משמעותי בעת העיקול, דבר המצדיק זאת. לבסוף, התנהלות התובע בהגשת התביעה, לרבות איחורו בהגשת הראיות והודעותיו הסותרות, מהווה ניצול לרעה של ההליך המשפטי. מטעמים אלה דוחה השופט את התביעה ומורה לתובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50 אלף שקל.