דנ"א 5676/22

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט לסוגיה הקריטית של הגדרת פרק הזמן שבו זכאים המופקעים לפיצוי בגין הפסד דמי חכירה לפי סעיף 13 לפקודה. המחלוקת העיקרית הייתה הקביעה מתי יש להפסיק תשלומים אלה. בית המשפט הכיר בכך שהשאלה הספציפית אמנם לא הועלתה במפורש בערעורים או בפסקי דין קודמים, אך פתרונה חיוני בשל השפעתה הכספית והרלוונטיות שלה בערעורים שונים. היסטורית, תשלומי הפיצויים חושבו מרגע שהרשות המפקיעה תפסה את הקרקע ועד לתשלום הפיצויים. עם זאת, העמימות סבבה סביב השאלה האם זה הסתיים בתשלום הפיצוי ההוני או בתשלום דמי החכירה האבודים. בית המשפט שב וקבע כי הפיצוי יימשך עד לתשלום בפועל בגין קרקע שהופקעה, בהתאם ללשונו ולתכליתו של סעיף 13. גישה זו מרתיעה עיכובים בפיצויים ומנסה להתאים את עצמה לתנודות בשוק הנדל"ן. בית המשפט דחה את טענת המדינה להפסיק תשלומים עם הגשת התביעה בשל רכיבים הוניים זניחים, תוך שהוא מציין את היישום העקבי של תקדים. היא גם דחתה את חששות המדינה מפני עיכובים בהגדלת הפיצויים, והדגישה את ההסדר המיוחד של סעיף 13. פסק הדין מורה על חישוב הפיצויים החל מתפיסת הקרקע ועד למועד פסק הדין ומתייחס לליקויים בנתונים באמצעות ממוצעי שווי הקרקע. על המדינה לעדכן ולהעביר את חישובי הפיצויים, ואם יש מחלוקת, לפתור פערים במועדים שנקבעו. בית המשפט שאף ליעילות ולסופיות, להבטיח שתשלומי הפיצויים באיחור יכללו ריבית וליישם פתרונות פרגמטיים במסגרות משפטיות מבוססות.