דב"ע נה/272 - 0

תקציר

פסק הדין מתייחס לדיון בערעור על קצבת ילדים, בעניינם של שני ילדיהם של המשיבים שנולדו בשנים 1986 ו-1988. המשיבים, הורי הילדים, סירבו בתחילה לתבוע קצבאות ילדים עם הלידות, בשל מעמדו הצבאי הלא ברור של האב ואזרחותו האמריקאית. סירוב זה נבע מאי הבנתם את תנאי הזכאות, חשש מגיוס אפשרי של האב לשירות צבאי ומאזרחותה הישראלית של האם. בטפסים שמולאו בבית החולים לאחר הלידות צוין סירוב זה, למרות שהאב לכאורה לא חתם על הטופס השני. בסופו של דבר הגישו המשיבים בקשה לקצבת ילדים בשנת 1993, אך קיבלו תשלום רק עבור השנתיים שקדמו לכך, מאחר שפקיד התביעות סבר כי בקשתם מאוחרת. המשיבים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים, שפסק לטובתם, בטענה כי עליהם לקבל את הקצבאות ממועד הזכאות בשל אופיו הגבולי של עניינם. המוסד ערער על החלטה זו, מה שהוביל לפסק הדין הנוכחי. בית המשפט קבע כי סירובם הראשוני של המשיבים לתבוע את הקצבאות היה בידיעה ובמכוון, חרף נימוקיהם המוצהרים. בית המשפט קבע כי חתימת האב על טופס התביעה הראשון תקפה, וכתב הוויתור שלו חל גם אם חוק השליחות אינו מכסה מצבים כאלה. שיקול הדעת המוקנה למוסד במקרים כאלה, לפי חוק הביטחון הלאומי, אינו משתרע על מצבים שבהם אי התביעה הייתה מודעת ותועדת. בית המשפט הגיע למסקנה כי נימוקי המשיבים אינם תקפים דיים כדי לקבל את הקצבאות רטרואקטיבית למשך שבע שנים, והחלטת המוסד לשלם רק עבור השנתיים שקדמו לתביעה הייתה ראויה. לפיכך התקבל ערעור המוסד, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל.