ע"א 16/85

תקציר

בחודש אוקטובר 1974 נפגע המערער בעבודתו כאשר מלגזה, נהוגה על ידי עמית לעבודה ומבוטחת על ידי צד שלישי, פגעה בו. תאונה זו הובילה לנכות אורתופדית לצמיתות בשיעור של 20%. בהמשך, בשנת 1975, לקה המערער בעיוורון פתאומי, אותו ייחס ללחץ נפשי שנגרם כתוצאה מהתעללות מצד מעסיקו בעקבות התאונה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעה האורתופדית שלו, אך לא בעיוורון או בליקוי השכלי כקשורים לעבודה, והעניק לו תשלום חד פעמי וקצבת נכות כללית בשל 100% נכות לצמיתות. המערערת תבעה פיצויים כנגד המשיבים, ותבעה פיצויים בגין שתי הפגיעות. בית המשפט המחוזי הטיל על נהג המלגזה אחריות אך הפחית את הפיצוי ב-30% בשל רשלנותו התורמת של המערער, וקבע כי העיוורון אינו קשור לתאונה, אלא נובע ממצב קיים. הפיצוי נפסק על סמך נכותו האורתופדית, אך ניכויים בגין רשלנות תורמת ותשלומי ביטוח. בערעור התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם העיוורון ואובדן כושר ההשתכרות המוחלט קשורים סיבתית לתאונה. בית המשפט לא מצא קשר ישיר בין התאונה לבין הנזק לעין, אך קבע כי המשיבים לא הוכיחו שהעיוורון היה קבוע, ובכך לא ניתקו את הקשר הסיבתי לעניין אובדן כושר השתכרות. בית המשפט פסק שלא לנכות את קצבת הנכות הכללית מהפיצויים, שכן היא לא הייתה קשורה לתאונה. בסופו של דבר, בית המשפט העליון התאים את הפיצוי כך שלא ינכה את קצבת הנכות והבהיר את אחריותו של המערער לתאונה, כאשר כל צד יכסה את הוצאותיו המשפטיות.