ע"א 8250/11

תקציר

במקרה הנדון, הערעור עסק במחלוקת על דמי תיווך הקשורים למכירת מוצר דיאגנוסטיקה ממוחשב ביפן. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק תחילה כי היצרן (המערער) חייב 2,131,270 דולר בתוספת שכר טרחה למשיבים, שסייעו בתיווך. החלטה זו כללה שכר טרחה בגין חובות שלא נגבו ממכירות, שהועברו לכאורה לחברה יפנית אחרת (ניהון) ללא תיעוד מתאים על ידי המערערת. המערערת ערערה על פסקי דין אלה, טענה להפחתת שכר הטרחה ל-1,100,000 דולר או 600,000 דולר, טענה לטעויות באמינות החשבונאית וטענה כי יש לחשב מחדש את המרות שכר הטרחה בהתאם למועד פסק הדין. בית המשפט ערער גם על הבסיס לפסיקת עמלות מוגדלות בגין השגת יעדי המכירות וערער על מתן סעד כספי מעבר לתביעה מבלי לתקן את כתב התביעה. ועדת הערעור הסכימה על מספר נקודות, ובראשן כי הסכום שנפסק חרג מגבולות החוק בשל התעלמות ממגבלות התביעה והיעדר בסיס ראייתי לטענות בדבר חוב שלא נגבה בסך 8,100,000 דולר. כן הודתה כי המרת עמלות מטבע חוץ תוזמנה באופן לא מדויק, וניפחה את התחייבותה הכספית של המערערת. לאחר בדיקה, הוחלט להגביל את הסעד הכספי של התביעה על 1,168,595 דולר, המחושב עם המרת מטבע וריבית מדויקת. שופטי הערעור הסכימו עם תיקונים אלה, והביאו להחלטה סופית המתיישבת עם פרשנויות מתוקנות אלה, ובעיקר מפחיתה את הנטל המוטל על המערער.