ע"א 53501-11-14

תקציר

על בית המשפט להשתכנע כי הובהרו זכותו של הלווה לדיור זמני לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל ומשמעות הוויתור על זכות זו על מנת שהוויתור על זכות זו יהיה תקף על פי החוק. הנוסח בהסכמים שנחתמו בין הלווה לבנק בשנת 1997 אינו מסביר את משמעותו של סעיף 38, ולכן הלווה אינו מודע למה הוא מוותר. הבנק נדרש לברר את זכויות הלווה ואת ההשלכות של ויתור עליהן, דבר שהנוסח הנוכחי של ההסכמים אינו עושה. כמו כן, לא הוכח כי הבנק בירר למערערת את זכויות הלווה ואת הוויתור למערערת במקרה זה. לפיכך, סעיפי הפטור בהסכמי 1997 אינם מקיימים את התנאים הקבועים בחוק ובפסקי דין קודמים. פסק הדין דן גם בסעיפי הוויתור בחוזי ההלוואה משנת 2007 ומוצא כי אין בהם די כדי לעמוד בדרישות. גם טענת הבנק כי תביעת המערערת פסולה מחמת שיהוי נדחית, שכן לא הוכח כי הייתה מודעת לזכויותיה. אשר להגנה המוצעת בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, קובע בית המשפט כי המערערת ויתרה על זכותה לדיירות מוגנת. מכאן, שהבנק רשאי לפנות את המערערת מדירתה, אך עליו לספק דיור חלופי כאמור בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. הבנק חויב לשלם למערערת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪, אשר ינוכו מחובה לבנק.