תמ"ש 62406-06-21

תקציר

במסגרת פסק דין זה, בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (כב' השופטת כרמית חדד) דן במחלוקת בין אחים הנוגעת לתוקפו של הסכם מכר מקרקעין. השאלה המרכזית היא האם ההסכם, שנחתם בין התובעת (אחות) לנתבעים (אחיה), הנוגע לזכויות בבית שהועברו לתובעת ללא תמורה מאביהם המנוח, הוא הסכם תקף או הסכם למראית עין בלבד. **עיקרי המחלוקת והטענות:** * **התובעת:** טענה שהסכם המכר נחתם למראית עין בלבד, מתוך כוונה משותפת עם המנוח (אביהם) להציג מצג פיקטיבי כלפי הבנק לצורך קבלת משכנתא. לטענתה, התמורה לא שולמה בפועל, וההסכם נועד להקל על נטל המשכנתא שהוטל עליה, תוך שהמנוח אמור היה לפרוע אותה באמצעות דמי שכירות. היא עתרה לביטול הסכם המכר והשבת הרישום על שמה, או לחילופין, לחייב את הנתבעים בתשלום שווי הבית או בתמורת ההסכם המשוערכת. * **הנתבעים:** טענו שהסכם המכר הוא הסכם אמיתי ומחייב, שנחתם לאחר משא ומתן ארוך ובהיוועצות עם עורכי דין. הם הדגישו כי ההסכם דווח לרשויות המס, הם נטלו משכנתא, שילמו היטלי השבחה, ולאורך 14 שנים התובעת לא פנתה לביטול ההסכם. הם טענו שהעברת הנכסים לתובעת מלכתחילה נועדה להרחיקם מאשתו השניה של המנוח במסגרת הליכי הגירושין, וכי התובעת כפתה עליהם את הסכם המכר. **ניתוח משפטי והכרעת בית המשפט:** 1. **התיישנות ושיהוי:** בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות, הן משום שהנתבעים זנחו אותה בסיכומיהם, והן משום שתקופת ההתיישנות במקרקעין היא ארוכה (15 או 25 שנה), וחלפו פחות מ-14 שנה עד להגשת התביעה. בנוסף, בית המשפט התייחס לטענת השיהוי שהועלתה על ידי התובעת. 2. **חוזה למראית עין (סעיף 13 לחוק החוזים):** * **המסגרת הנורמטיבית:** בית המשפט פירט את ההלכה הפסוקה בנוגע לחוזה למראית עין, לפיה מדובר בחוסר התאמה בין ההצהרה החיצונית של הצדדים לבין כוונתם האמיתית, כאשר הם אינם מתכוונים לקיימו. נטל ההוכחה רובץ על הטוען לביטולו, ונדרשת רמת הוכחה מוגברת. * **הכרעת בית המשפט:** בית המשפט קבע **שלא עלה בידי התובעת להוכיח** שהסכם המכר הוא הסכם למראית עין. ההחלטה התבססה על מגוון נסיבות: * **נסיבות העברת הזכויות לתובעת:** בית המשפט מצא כי העברת הבית והמסגריה לתובעת בשנת 1998, בסמוך להליכי הגירושין של המנוח מאשתו השניה, נעשתה ככל הנראה במטרה להבריח את הנכסים מאשתו השניה, ולא כפיצוי לתובעת או ללא קשר להליכים המשפטיים. התובעת ובעלה שינו גרסאותיהם בנוגע למועד וסיבת העברת הנכסים, ובית המשפט לא קיבל את גרסתה המאוחרת על פיצוי על עוול כלכלי. * **הצורך בעריכת הסכם המכר:** בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים כי ההסכם נועד להסיר את נטל המשכנתא שהוטל על התובעת (בעקבות ההלוואה שנטלה לטובת המנוח) ולהבטיח את השבת השקעותיה. גם אם התובעת ראתה עצמה "נאמנת" או "מחזיקה בנאמנות עבור אביה", פעולותיה בהמשך, כולל חתימתה על הסכם המכר, מלמדות על הסכמתה לביצועו. * **אופן עריכת הסכם המכר:** הליך ניהול המשא ומתן, כולל החלפת טיוטות מרובות בין עורכי דין נפרדים של כל צד, ופירוט סעיפים קונקרטיים בהסכם (תמורה, מועדי תשלום, פיצויים, שערוך), אינם מאפיינים הסכם למראית עין. בית המשפט הדגיש את עדותו של בעלה של התובעת, לפיה "כולם אמרו שההסכם הזה פיקטיבי", אך קבע כי עדות זו אינה מספקת להוכחת כוונה זו. * **נוסח הסכם המכר:** ההסכם כלל סכומים מדויקים, מועדי תשלום, סעיפי פיצוי מוסכם ושערוך, וכן סעיף המבטיח לתובעת סך של 56,200 ₪ באמצעות רישום משכון. כל אלה מעידים על כוונה אמיתית לביצועו. * **ביצוע הסכם המכר:** התובעת חתמה על ייפויי כוח בלתי חוזרים ושטרי מכר, וקיבלה לידיה חלק מהתמורה (לסילוק משכנתא והחזרים, וכן סכום נוסף). הנתבעים דיווחו על ההסכם לרשויות המס ושילמו היטלי השבחה. הבית הועבר בפועל לחזקת הנתבעים, והם אף גבו דמי שכירות. * **התנהלות הצדדים:** התובעת לא שלחה הודעת ביטול כדין במשך 14 שנה, ולא הביעה עניין בנכס לאחר החתימה על ההסכם. חתימתה על הסכם שיתוף עם הבעלים של מחצית המגרש, תוך אישור בנק איגוד כי המשכנתאות יחולו על זכויות הנתבעים כבעלים, מחזקת את המסקנה שהיא הכירה בביצוע ההסכם. * **הימנעות מהעדת עו"ד מ':** בית המשפט ראה בהימנעות התובעת מלהביא את עורך דינה, עו"ד מ', לעדות, כחיסרון ראייתי משמעותי כנגד גרסתה. 3. **תשלום התמורה:** * **הכחשת התובעת:** בית המשפט דחה את טענת התובעת כי התמורה לא שולמה כלל, או כי ההסכם למראית עין. עם זאת, הוא קבע כי **הנתבעים לא הוכיחו** ששילמו את מלוא התמורה המוסכמת (780,000 ₪). * **הוכחות לתשלום חלקי:** הוכח כי שולמו לידי התובעת סך של 523,000 ₪ (305,649 ₪ + 97,350 ₪ + 120,000 ₪). בנוגע לסך של 120,000 ₪, בית המשפט קיבל את חתימת התובעת על אישור קבלתם כראיה לתשלום, למרות טענותיה שהחתימה נעשתה לצורך הצגה לבנק. * **הוכחת אי-תשלום יתרת התמורה:** בית המשפט קבע כי הנתבעים לא הציגו אסמכתאות לתשלום יתרת התמורה, שהוערכה ב-257,000 ₪. עדותם כי שולמה במזומן ללא תיעוד, ורמיזותיהם להכנסות לא מדווחות, אינן מהוות הוכחה מספקת. 4. **סעדים:** * **ביטול ההסכם:** בית המשפט דחה את עתירת התובעת לביטול הסכם המכר בשל הפרה (אי-תשלום התמורה). הוא נימק זאת בכך שהתובעת זנחה את הסעד הזה בסיכומיה, וכי יש להעדיף קיום הסכם על פני ביטולו. בנוסף, סעד הביטול עומד בסתירה לטענתה בדבר חוזה למראית עין. * **תביעה כספית:** בית המשפט קיבל את תביעתה הכספית של התובעת באופן חלקי. הוא חייב את הנתבעים לשלם לתובעת את יתרת התמורה שלא הוכח ששולמה, **בסך 466,500 ₪**, לאחר שעירך אותה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה (ולא לפי מנגנון הריבית הגבוה שנקבע בהסכם, מחשש להטלת חיובים בלתי סבירים). בית המשפט דחה את דרישת התובעת לשערוך הריבית הגבוהה (1% לחודש), בין היתר בשל השיהוי המשמעותי. * **רישום הזכויות:** בית המשפט לא הורה על ביטול רישום הזכויות על שם הנתבעים, למרות אופן ביצועו המפוקפק על ידי עורך דינם (עו"ד י'), אשר העביר את הזכויות בחלוף 14 שנה מבלי להציג אסמכתאות מלאות לתשלום התמורה. עם זאת, בית המשפט ציין כי יש לתת משקל לאופן ביצוע הרישום בקביעת ההוצאות. 5. **הוצאות:** בית המשפט חייב את התובעת בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪, תוך שהוא מציין כי תביעתה נדחתה ברובה המכריע, גרסתה העובדתית בדבר הסכם למראית עין נדחתה, והליך ההוכחות היה מורכב ומכביד. **מסקנה עיקרית:** בית המשפט קבע כי הסכם המכר אינו הסכם למראית עין, אלא הסכם מחייב, שנחתם מתוך הסכמה בין הצדדים (ובעיקר על פי רצון המנוח) להעברת הזכויות בבית לידי הנתבעים. אף על פי כן, הנתבעים לא הוכיחו ששילמו את מלוא התמורה כנדרש. לכן, בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובעת את יתרת התמורה שלא שולמה, תוך הצמדה וריבית לפי חוק, אך דחה את בקשת התובעת לביטול ההסכם.