עת"מ 56385-11-20

תקציר

העותרת ביקשה לערער על החלטת רשות מקרקעי ישראל לחדש הסכם פיתוח עם גלאט בנוגע לחלקת קרקע. העתירה נדחתה מכמה טעמים. ראשית, היא הוגשה מעבר למועד הרגולטורי, ובית המשפט מצא כי הנסיבות מהוות שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד. עוד קבע בית המשפט כי העותרת לא הוכיחה כל הפרה של שלטון החוק שתצדיק התעלמות מהשיהוי. שנית, העתירה נדחתה לגופה. בית המשפט קבע כי החלטת רמ"י לחדש את העסקה עם גלאט הייתה סבירה, הגיונית ועולה בקנה אחד עם נהליה. העותר טען כי ההחלטה נגועה במשוא פנים, אפליה וחוסר תום לב, אך בית המשפט מצא טענות אלה כבלתי מבוססות ובלתי משכנעות. הימנעותה של רשות מקרקעי ישראל מלעדכן בהקדם גורמים רלוונטיים אחרים על החלטתה זכתה לביקורת כבזבזנית, אך נקבע כי אין בכך כדי להשפיע רטרואקטיבית על תוקפה של ההחלטה. בית המשפט דחה גם את טענות העותרת בדבר הסתמכות על "הבטחה שלטונית", ולא מצא כל הבטחה או מצג שניתנו על ידי מנהל מקרקעי ישראל או שלוחותיו. בנוסף, נדחתה טענת העותר להיות "הרוכש הראשון בזמן" של המגרש, שכן היא אופיינה כטענה חוזית שאינה מתאימה לעתירה מנהלית, והעותרת טרם השלימה את הליך ההקצאה. לבסוף, פסקה השופטת שלא לפסוק הוצאות לטובת המשיבים, למעט גלאט, לו פסקה הוצאות בסך 7,500 ₪.