בג"צ 2430/23

תקציר

העתירה בפני בית הדין נוגעת לסמכות השיפוט של בתי המשפט הדרוזיים בישראל בענייני רכוש הקשורים להליכי גירושין. העותר טען כי לבית הדין הדרוזי לערעורים סמכות לדון בעניינים אלה אם שני הצדדים מסכימים לכך, בהתבסס על סעיף 5 לחוק בתי המשפט הדרוזיים. עם זאת, בית המשפט דחה את העתירה, בהסכמתו עם קביעת בית הדין הדרוזי לערעורים כי בתי הדין הדתיים בישראל, לרבות בתי הדין הדרוזיים, שואבים את סמכויותיהם מהוראות חקיקה מפורשות. מאחר שאין הוראות חוק רלוונטיות המקנות לבתי המשפט הדרוזיים סמכות שיפוט בענייני רכוש, אין די בהסכמת הצדדים כדי לבסס סמכות כזו. בית המשפט הפנה לפסקי דין קודמים, לרבות בעניין אמיר בעניין בתי הדין הרבניים, שהבהירו כי הסכמה אינה יכולה להקנות סמכות שיפוט לבתי הדין הדתיים בהיעדר מקור משפטי מוכר. יתר על כן, בית המשפט דחה את פרשנותה של העותרת לסעיף 4 לחוק בתי המשפט הדרוזיים כחל על כל העניינים הקשורים לגירושין, לרבות ענייני ממון, והדגיש כי סעיף זה מתייחס לסמכותו הייחודית של בית הדין ואינו כרוך בסמכות הסכמה. לבסוף, בית המשפט לא מצא הצדקה לטענת העותר בדבר השלכותיו של נוהג מקובל בבתי הדין הדרוזיים, והדגיש כי הוראות החוק עדיפות על כל פרקטיקה נטענה. כתוצאה מכך, העתירה נדחתה ללא הוצאות, בהתחשב בעמימות המשפטית סביב הסוגיה.