ת"א 35884-05-14

תקציר

פסק הדין מקבל את הטענה כי פסק הבוררות, כהגדרתו, ניתן לאכיפה בישראל. פסק דין זה מתבסס על חוק אכיפת פסקי חוץ, לפיו הוכיחו התובעים כי התקיימו התנאים לאכיפת פסק החוץ, והנתבעים לא הוכיחו כי אין לאכוף את פסק הבוררות למרות זאת. התובעים, תאגידים זרים הפועלים באנגליה וברוסיה, ביקשו לאכוף פסק דין שניתן בלונדון נגד הנתבעים, זוג נשוי בעל אזרחות רוסית/לטבית וישראלית, בגין מעשי מרמה ומרמה. הנתבעים התנגדו לבקשה, בטענה כי פסק הבוררות הושג במרמה, כי בית המשפט האנגלי נעדר סמכות, וכי קיים בסיס עובדתי ומשפטי להגשת ערעור מאוחר. הנתבעים טענו כי ההליכים באנגליה, לצד הליכים מקבילים בישראל, היו תרמיתיים ונועדו להסתיר גניבה של ממש שבוצעה על ידי גורמים אחרים. לטענת הנתבעים, התובעים "קנו" שופט ועדים, ארגנו משפט "ראווה" באנגליה ובחרו להתדיין שם בשל הקשר לכאורה של בית המשפט עם עורכי הדין של התובעים. התובעים הכחישו טענות אלה ותיארו אותן כ"חסרות בסיס". בית המשפט קבע כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה לתנאים הקבועים בחוק אכיפת פסקי חוץ, ובכלל זה כי פסק הבוררות ניתן על ידי בית משפט מוסמך, כי לא ניתן עוד לערער עליו, כי הוא ניתן לאכיפה בישראל וכי הוא ניתן לביצוע באנגליה. הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי פסק הבוררות הושג במרמה, או כי נמנעה מהנתבעים הזדמנות סבירה להציג את טענותיהם וראיותיהם. טענתם העיקרית של הנתבעים, כי פסק הדין היה מזויף, לא התקבלה. בית המשפט ציין כי גרסת הנאשמים לאירועים הועלתה ונדחתה בהליך האנגלי, ובית משפט הדן בבקשת אכיפה אינו יושב כערכאת ערעור. טענות הנאשמים להונאה, לרבות טענות כי נרכשה עדותו של עד מפתח וכי השופט מוטה, לא הוכחו בראיות ברורות ומהימנות, אלא היוו ניסיון להפוך את בית המשפט הישראלי לבית משפט לערעורים. טענותיהם הנוספות של הנתבעים, לרבות כי על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו להימנע מאכיפת פסק הדין משום שלנתבעים אין נכסים בישראל, נדחו אף הן. פסק הדין הדגיש את הצורך לקדם שיתוף פעולה בינלאומי וודאות משפטית באכיפת פסקי דין זרים. הנתבעים חויבו לשלם לתובעים הוצאות בסך של 450,000 ₪.