סע"ש 7325-11-20

תקציר

התובעת, עובדת, תבעה שני נתבעים – הנתבעת 1 והנתבעת 4 – לקבלת דמי העסקה. התובע טען כי הנתבעת 4 היא מעסיקתו הישירה, המנוהלת על ידי הנתבעים 1, 2 ו-3, ועל כן יש לראותה כמעסיק משותף. לחילופין, טען התובע כי יש להטיל על כל הנתבעים אחריות עקיפה לזכויותיו. עם זאת, השופטים קבעו כי התובע לא הצליח להוכיח טענות אלה. הם קבעו כי הנתבע 1 היה מעסיקו היחיד של התובע בתקופת העסקתו. לאחר מכן פירטו השופטים את מועדי העסקתו של התובע, וקבעו כי העסקתו הסתיימה ביום 10.8.2020 וכי התובע לא פוטר, שכן לא הביא ראיות מספיקות. לפיכך, נדחו תביעותיו לפיצויים בגין אי קיום שימוע והודעה מוקדמת על פיטורים. השופטים פסקו לתובע שכר שכר בסך 12,600 ש"ח עבור החודשים יולי-אוגוסט 2020 ו-16,690 ש"ח שכר שעות נוספות. כמו כן נפסקו לתובעת 1,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה מוקדמת על תנאי העסקה, שכן הנתבעת לא הביאה כל ראיה להודעה זו. השופטים הורו לנתבעת לפצות את התובע בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה ופיצויים בסך 5,619 ₪. כמו כן נפסקו לתובע 304 ₪ כדמי חגים ו-3,500 ₪ בגין אי המצאת תלושי שכר. השופטים דחו את תביעתו של התובע לביטוח בריאות והחזר נסיעות, אך פסקו לו 2,128 ₪ עבור פדיון חופשה ו-1,043 ₪ עבור הוצאות נסיעה, מאחר שהנתבעת לא הביאה ראיות מספיקות להפרכת טענות התובע. בנוסף, פסקו השופטים לתובע 2,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת נפש והלנת שכר. בסך הכל חויב הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 45,366 ₪, בצירוף הוצאות בסך 7,500 ₪, בתוך 30 יום. התביעה נגד הנתבעת 4 נדחתה, ולא נפסקו הוצאות לטובתה. לשני הצדדים יש זכות ערעור כדין בבית הדין הארצי.