רבני 1408296/06

תקציר

פסק הדין נסוב סביב בקשה של צאצאי בני זוג שנפטרו לחזור בהם מהסכמתם לסמכות בית הדין הרבני כדי לגרוע את חלקה של נכדתם הקטינה של בני הזוג, הזכאית למחצית מהעיזבון על פי הדין הדתי. על בית המשפט להחליט האם ניתן לבטל את הסמכות שהוענקה לבית המשפט ואם לאמה של הנכדה הקטינה, שאינה זוכה בעיזבון בעצמה, יש סמכות לייצג את רצונה של בתה. דעת הרוב, שנכתבה על ידי הרב צבי בוקשפן ואליה הצטרף הרב אוריאל אליהו, קובעת כי מרגע שבית המשפט קיבל את הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר, לרבות אמו של הקטין, הוא מנוע משפטית מלחזור בו מסמכותו בתיקי ירושה, במיוחד כאשר הדבר ישלול את זכויות הקטין על פי החוק. הם מדגישים כי לאם אין סמכות לוותר על סמכות בית המשפט, מה גם שהדבר יביא לפגיעה בזכויות הירושה של בתה. כמו כן, על בית המשפט מוטלת האחריות להגן על זכויותיו של היתום הקטין, ושלילת הסמכות תהווה עבירה על ההלכה ועוול לקטין. לפיכך, הבקשה לביטול הסכמה נדחית, ובית המשפט שומר על סמכותו. הרב יצחק רפפורט, בדעה מסכמת, מסכים עם התוצאה אך מציע נימוק אחר. לטענתו, מאחר שהאפוטרופוסית הטבעית של הילד – האם – אינה זוכה בעיזבון והביעה את רצונותיה כפי שהיא מבינה אותם, אל לו לבית המשפט לבטל את פסק דינה של האם. עם זאת, מכיוון שאף צד אינו תובע את חלקו בעיזבון, וכל ההסכמות מבקשות למשוך את התביעה, רפפורט סבור כי לבית המשפט אין איסור חוקי לעשות כן. הוא מדגיש כי אל לו לבית המשפט להטיל את אפוטרופסותו על הקטין בניגוד לרצונו של האפוטרופוס הטבעי. לפיכך, הוא מגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה ולסגור את התיק. החלטה זו מדגישה את המורכבות המתעוררת בתיקי ירושה, בפרט כאשר הדין הדתי ורצון המשפחה מצטלבים עם זכויות משפטיות, ואת תפקידו של בית המשפט בהגנה על האינטרסים של קטינים ובהבטחת עשיית צדק.