ע"א 677/79

תקציר

עניינה של הדיירת המוגנת, המערערת, אשר ביקשה לפנות את דירתה השכורה ולממש את זכויותיה בחלק מכספי המפתח. הדירה הייתה בבעלות משותפת של בעל הבית ואשתו המנוחה. השוכר פעל על פי הנוהל הקבוע בחוק הגנת הדייר למציאת שוכר חדש ופינוי המקום, אך נתקל בהתנגדות מצד המשכיר. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם המשכיר, שהחזיק ב-80% מהדירה, יוכל לייצג את 20% הנותרים – יורשי האישה המנוחה, בהליך זה. הערכאות הנמוכות יותר פסקו לטובת השוכר, אך בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו. מכאן שהעניין הסלים לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי חוק המשכיר והשוכר אינו מתיר לשלוח הודעות לחלק מהמשכירים או למחליפיהם, כלומר השוכר מילא את הדרישות בכך שהודיע על כך למשכיר הידוע. בנוסף, בית המשפט פירש את המונח "רכוש נטוש" בחוק האפוטרופוס הכללי כך שיכלול מצבים בהם הבעלים אינם ידועים או אינם מנהלים את הנכס, כפי שהיה במקרה של יורשי האישה המנוחה. בפסק הדין הודגש כי סעיף 1642 למג'לה חל על זכויות וחובות שמקורן במהלך חייו של המנוח ואינו ישים במקרה זה בו זכויות השוכר נבעו מחוקים שנכנסו לתוקף לאחר מות המנוח. משכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואישר כי המשכיר אינו יכול לייצג את היורשים האלמונים. עם זאת, בית המשפט העליון הכיר גם בחוסר המעשיות שבהשארת העניין ללא פתרון. לפיכך, הם הורו להחזיר את התיק לבית הדין לשכירות עם הוראות לשוכר לפעול לפי חוק האפוטרופוס הכללי ולבקש מהאפוטרופוס הכללי לנהל את מניות היורשים האלמונים. עוד הבהיר בית המשפט כי אם בעל הדירה יגיש תביעת פינוי, בית הדין לשכירות לא ידון בה עד להכרעה בעניין הקודם, מה שיבטיח הליך שיטתי. יש לציין כי בית המשפט העליון לא פסק הוצאות למי מהצדדים בהתחשב בנסיבות. השופט מ' שמגר נתן את פסק הדין, והשופטים א' ברק ויהודה כהן הסכימו איתו.