בש"א 15477/08

תקציר

השופט קבע כי יש לדחות את הערעור משום שהוגש יום אחד לאחר המועד האחרון. ההחלטה התבססה על חישוב המועד שממנו מתחילה תקופת הערעור. השופטת טענה כי מועד מתן פסק הדין, שאושר ליום 29.8.06, הוא המועד המתאים להתחיל לספור את הימים להגשת ערעור, ולא מועד הצגת פסק הדין בפני בא כוח המערער, כפי שטען האחרון. השופט ציין כי פסק הדין אינו מסמך עצמאי אלא נגזר מפסק הדין. כמו כן, הדגישה השופטת כי בא כוח המערער לא חלק על מועד מתן פסק הדין וכי התקנות קובעות כי די באמצאה לעורך הדין או למתמחה במשרדו. השופט דחה גם את הטענה כי היה מקום לדחות את תחילת תקופת הערעור עד לאחר תום הפגרה, והדגיש כי התקנות קובעות כי היום הראשון שלאחר הפגרה נספר בעת חישוב התקופה. לפיכך, מאחר שהערעור הוגש ביום 24.10.06, יום לאחר המועד האחרון, קבעה השופטת כי הוא הוגש מעבר למועד האחרון. בנוסף, ציינה השופטת כי זכותה של המשיבה להעלות את נושא הגשת הערעור שלא במועד בכל שלב של הדיון, לרבות במהלך הערעור עצמו, שכן מדובר בפגם מהותי. השופטת בחרה שלא להתייחס לטענות אחרות שהציג בא כוח המערער בשל היעדר תשתית משפטית ועובדתית וכן ציינה כי הערעור התמקד במידה רבה במסקנותיו העובדתיות של בית משפט קמא, שנראו ראויות בהתחשב בראיות שהונחו בפני בית המשפט. השופט נעתר לבקשת המשיב לדחות את הערעור והורה למערער לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב, בהתחשב בנסיבות המקרה. הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם למשיב 5,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכר טרחת עורך דינם.