בע"מ 3562/12

תקציר

פסק הדין מתייחס לאישה שלקחה הלוואות מבנק ומשכנה את דירתה כדי להבטיח את החוב. משפיגרה בתשלומים, החל הבנק בהליכי הוצאה לפועל לפינוי שלה ושל ילדיה מהדירה. האישה טענה כי לא ויתרה על זכותה לדיור חלופי מאחר שלא הודיעו לה על כך. בית המשפט המחוזי פסק לטובת הבנק, אך בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים בראשות השופט הנדל, לא הסכים. בית המשפט העליון קבע כי הבנק לא הבהיר את זכותה של האישה לדיור זמני ואת משמעות הוויתור עליה כנדרש בחוק. טענת הבנק כי האישה ויתרה על זכותה לדיור חלופי אינה תקפה. דעת הרוב, אליה נטה השופט הנדל, הדגישה כי הזכות לדיור זמני היא זכות משמעותית, ויש לפרש את חריג הוויתור בצמצום ובקפדנות, מה גם שהבנק הוא הצד החזק במערכת היחסים וחלה עליו חובת נאמנות כלפי הלקוח. הבנק לא הביא ראיות מספיקות לכך שהסביר לה את זכויות האישה ואת ההשלכות של סעיף הוויתור. לפיכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואישר את קביעת בית המשפט לענייני משפחה כי האישה לא ויתרה למעשה על זכותה לדיור חלופי. צו המניעה המונע מהבנק לפנות את האישה וילדיה היה אמור להישאר על כנו עד לקבלת החלטה בעניינו של רשם ההוצאה לפועל. כמו כן חויב הבנק לשלם את הוצאותיה המשפטיות של האישה, בסך 20 אלף שקל.