פ"א 53704-02-13

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לפרשנותו של סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, המתווה את ההשלכות של הרשעה בבנייה בלתי חוקית. בעוד שהסעיף קובע כי מבנים שנבנו שלא כדין ניתנים להריסה, פירוק או פינוי על ידי הנאשם או הוועדה המקומית עם הרשעתם, על בית המשפט להחליט האם הוועדה המחוזית מוסמכת גם לבצע צווים כאלה. בפסק דין קודם קבע בית המשפט העליון כי חוק התכנון והבנייה מבחין רק בין שתי החלופות של הנתבע או של הוועדה המקומית המבצעת את הצו. בית משפט קמא, בהסתמכו על פסק דין זה, קבע כי הוועדה המחוזית אינה יכולה לבצע צווי הריסה. אלא שכעת ביטל בית המשפט העליון החלטה זו, וקבע כי קביעותיו של פסק הדין הקודם בדבר היעדר סמכותה של הוועדה המחוזית היו אגביות ולא מחייבות. בית המשפט מפנה לסעיף 28 לחוק התכנון והבניה, המסמיך את הוועדה המחוזית להיכנס לנעליה של הוועדה המקומית בענייני תכנון ובניה. יתר על כן, מאחר שהליכים פליליים הנוגעים לבנייה בלתי חוקית מטופלים פעמים רבות הן על ידי הוועדה המקומית והן על ידי הוועדה המחוזית, לא יהיה זה הגיוני להבחין בין סמכויותיהן בביצוע צווי הריסה. לפיכך, לוועדה המחוזית, הפועלת כזרוע של המדינה, יש סמכות לבצע צווי הריסה לבקשת היועץ המשפטי לממשלה. פרשנות זו, טוען בית המשפט, עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק לאכוף באופן מיטבי את תקנות התכנון והבניה. החלטת בית המשפט מושפעת גם מהתיקון הצפוי לחוק התכנון והבנייה, המאפשר במפורש למדינה להטיל צווי הריסה. משכך, מקבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה, וקובע כי למדינה, באמצעות הוועדה המחוזית, הזכות לבצע את צו ההריסה שהוציא בית משפט קמא, אם המשיב לא יעמוד בלוח הזמנים שנקבע.