ע"א 5942/92

תקציר

במקרה שנבחן על ידי בית המשפט העליון, סוגיה מכרעת הייתה אבהותו ואחריותו הכלכלית של קטין. המשיב מס' 1 טען כי המערער הוא אביו; תביעה זו תועדה בתחילה בעת לידתה אך בהמשך נדחתה על ידי המערער במסגרת הליכי המזונות. סירובו של המערער לבצע בדיקת רקמות לאישור אבהות, בנימוק של זכותו שלא לדעת, הביא את בית המשפט המחוזי להסיק כי הוא אכן האב. בהחלטה זו הדגיש בית המשפט העליון כי לקטין יש זכות למזונות על פי הדין האישי, ללא קשר להסכמת האם לוותר על מזונות הילדים. בית המשפט הדגיש את חשיבותו של כבוד האדם כזכות חוקתית, והדגיש כי לא ניתן להשתמש בו כדי להתחמק מחובות כגון תשלום מזונות ילדים אם השתמטות כזו פוגעת באחרים, במקרה זה, בילד. בית המשפט איזן בין זכותו הנטענת של המערער שלא להיבדק לבין זכותו של הילד לדעת את מוצאו, ובסופו של דבר נתן עדיפות לאחרון כדי להגן על כבוד האדם ורווחתו. יתר על כן, בית המשפט דחה את הטענה בדבר הסכם קיים למניעת הריון או כל טענה הקשורה להסכמה כביכול לוויתור על זכויות למזונות, בקובעו כי האחריות המשפטית קמה עם התוצאות הטבעיות של יחסי מין. פסק הדין אישר מחדש החלטות קודמות בנושא חובות הוריות ודחה כל ערעור, תוך שהוא מותיר את הוראת הערכאה הנמוכה יותר למערערת לשלם מזונות, מותאמים לגיל הילד, יחד עם הוצאות ראשוניות. ההחלטה חיזקה את העיקרון לפיו על שני ההורים מוטלת חובה בלתי ניתנת לשינוי למזונות ילדיהם הקטינים, המחייבת הבנה כי חובות משפטיות עולות על רצונות אישיים או הסכמים בלתי פורמליים.