ד"מ 31320-09-20

תקציר

המחלוקת העיקרית במקרה זה היא האם הנתבעת, מעסיקה, הייתה זכאית לנכות משכרו של התובע, עובד, דמי עזיבה מוקדמת בסך 12,500 ש"ח. העובדת התפטרה מתפקידה לאחר שלושה שבועות, והמעסיק טען כי חייבים להם החזר על עלות ההכשרה המיוחדת שהעובדת קיבלה, כפי שנקבע בחוזה. החוזה קבע כי אם העובד יתפטר תוך עשרים וארבעה חודשים מתחילת עבודתו, יהיה עליו לשלם פיצויים למעסיק, אותם ניתן לנכות משכרו. בית הדין פסק לטובת העובד. הם מצאו כי חופש העיסוק של העובד יוגבל שלא לצורך על ידי אכיפת תנאי החוזה, והנסיבות אינן מצדיקות הגבלה כזו. בית הדין קבע כי ההכשרה שקיבל העובד אינה "הכשרה מיוחדת", אלא הכשרה רגילה, ושלושת שבועות ההעסקה לא הספיקו כדי שהעובד יקבל את ההכשרה המיוחדת המפורטת בחוזה. יתר על כן, בית הדין מצא כי העלויות שנגרמו למעסיק בגין מתן הכשרה זו לא הוכחו, וסכום הפיצוי שנקבע בחוזה אינו סביר או מידתי ביחס לנזק המסתבר. לפיכך ישולם לעובד שכר מנוכה בסך 11,240 ש"ח, בנוסף לפיצוי בגין הפרשות לפנסיה שלא שולמו בסך 1,524 ש"ח, והפרשות לקרן השתלמות שלא שולמו בסך 914.47 ש"ח. הנתבע יישא גם בהוצאות המשפט בסך 250 ש"ח ובשכר טרחת העובד, המסתכם ב-1,500 ש"ח.