רע"א 4009/17

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך רכושי ארוך שנים בין המבקשים לבין קרוביהם, המשיבים. פסק הדין המקורי, שניתן בשנים 1996 ו-1997, קבע כי על המבקשים לרכוש את זכויות המשיבים בנכס בתל אביב-יפו. המשיבים לא העבירו זכויות אלה כמצווים ויתרה מכך, העבירו לכאורה זכויות אלה לצדדים שלישיים. משכך, הגישו המבקשים בשנת 2015 בקשה לסעד זמני, בה ביקשו מבית המשפט לבטל את העברות המשיבים לצדדים שלישיים, להורות על רישום הזכויות במקרקעין על שם המבקש, ולמנוע כל מימוש נוסף של הזכויות. במקביל הגישו המבקשים גם בקשה נפרדת לאכיפת פסקי הדין המקוריים לפי סעיפים 6-7 לפקודת ביזיון בית המשפט, המסמיכה את בית המשפט להטיל קנסות או מאסר על מי שיפר את הוראותיו, או לעקל את נכסיו. בשעה שהבקשה עדיין הייתה תלויה ועומדת, ניתן פסק דין חלקי לטובת המבקשים ונגד המשיב 1, המורה להם להכריז על המבקשים כבעלים מלאים של כל הזכויות שהיו למשיב 1 בנכס. בתוך כך, המשיבים 2 ו-3, אשר הוגשו ולא השיבו לפניות, נמחקו מהבקשה בשל אי התייצבותם והתגוננותם. בית המשפט המחוזי קבע כי בקשת המבקשים, בהיותה מוצא אחרון, מוקדמת מדי שעה שהליך התביעה העיקרי מתנהל, מה גם שהוא ביקש סעדים דומים ובירר את טענות הצדדים. המצב העובדתי והמשפטי המורכב, לצד חלוף הזמן מאז פסק הדין המקורי, תמכו בדחיית הבקשה. המבקשים ערערו על החלטה זו, אך הערעור נדחה. בית המשפט סבר כי פקודת ביזיון בית המשפט היא אמצעי קיצוני, ויש להימנע משימוש בו אם קיימים אמצעים אחרים לאכיפת צו שיפוטי, שבמקרה זה הוא ההליך האזרחי המתנהל. המשך התביעה האזרחית נחשב לגישה הנכונה, תוך הבטחת תוצאה מאוזנת לכל הצדדים המעורבים. פסק הדין בערעור אישר אפוא את החלטת בית המשפט המחוזי ודחה את בקשת רשות הערעור.