ע"ע 55458-09-22

תקציר

בית המשפט בחן את הערעור בעניין חיוב בהוצאות לטובת הנאמן ואוצר המדינה והגיע למסקנה כי יש לדחותו. החלטה זו נעוצה בשיקול הדעת הרחב שהוקנה לבית הדין בתקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), המאפשרת לבית הדין לפסוק הוצאות לפי שיקול דעתו, תוך הסרת מגבלות על מי משלם וכמה. הפסיקה תומכת בהחלטות כאלה, במיוחד כאשר נפסקו הוצאות למדינה. המערערת טענה כי הנאמן פעל בחוסר תום לב בכך שהגיש תביעה, ולפיה יש לחייב את הנאמן בהוצאות. עם זאת, בית המשפט מצא טענה זו בלתי סבירה, שכן הנאמן הגיש את התביעה רק לאחר שהמערער הודה כי הוא מעסיקו של החייב, בהתבסס על הליך קודם בבית המשפט. בית המשפט הדגיש כי המערער נשא באחריות לכל תוצאה הנובעת מעדות שקר, אשר היוותה הודאה בכתב שהצדיקה את הטענה. חרף דחיית הערעור, ההוצאות שנגרמו לנאמן עקב הודאתו הקודמת של המערער נמצאו מוצדקות. כמו כן, נקבעה חובת תשלום הוצאות למדינה בשל התנהגותו הבלתי עקבית של המערער לאורך ההליכים, שגוזלת זמן שיפוטי יקר. הערעור נדחה, וההוצאות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי אושרו, מבלי שהוטלו הוצאות נוספות על המערער.