סע"ש 46877-11-18

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה של חייל לשעבר בצה"ל שדרש קצבה תקציבית בהתאם לתקופת שירותו. הנתבעת, מדינת ישראל, טענה כי התובעת לא עמדה בתנאים לפנסיה תקציבית. סלע המחלוקת המרכזי היה פרשנותם של סעיף בחוק שירות המדינה (גמלאות) ובחוק שירות קבע בצה"ל (גמלאות) הקובע כי עובד חייב להיות בעל מינימום של 42 חודשי שירות כדי להיות זכאי לפנסיה תקציבית. התובע טען כי סך שירותו הסדיר והקבוע בצה"ל עלה על 42 חודשים ויש לחשב אותו מיום הצטרפותו לשירות קבע. מנגד, טענה המדינה כי יש לשקול רק שירות קבע בפועל והתובע שירת 18 חודשים בלבד. השופט פסק לטובת התובע מכמה סיבות. ראשית, הגדרת "חייל" בחוק השיפוט הצבאי ובחוק שירות הקבע אינה מפרטת את שירות הקבע בפועל, וההתחייבות לשירות קבע היא החשובה. שנית, תכליתו של החוק, שהיא להגן על זכויותיהם של עובדי כוחות הביטחון הממשיכים לשרת את המדינה, משרתת בצורה הטובה ביותר את פרשנות הסעיף לטובת התובע. בנוסף, עדותו של התובע, יחד עם עדותם של שני עדים, הוכיחו כי הוא הופלה לרעה לעומת עמיתיו שהמשיכו את שירות הקבע שלהם בצה"ל וקיבלו פנסיה תקציבית. השופטת התייחסה גם למערכת היחסים החוזית בין התובע למדינה וקבעה כי המדינה כשלה בחובת תום הלב וחובת האמונים בכך שלא הודיעה לתובע על זכויותיו הפנסיוניות עם גיוסו למשטרה. בעקבות זאת קבעה השופטת כי התובעת זכאית לפנסיה תקציבית והורתה למדינה להשיב את ניכויי הפנסיה ששולמו משכרה של התובעת, בסך 143,859 שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן נדרשה התובעת לבצע החזרים מסוימים על פי החוק, וסכומים אלה יקוזזו זה כנגד זה. כמו כן חויבה המדינה לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.