ת"ב 31889-05-10

תקציר

פסק הדין דן במסגרת הדיון, בעילות למשוא פנים ובעילות הענין. באשר לעובדות הדרושות לדיון בעילה של משוא פנים, מצא בית המשפט כי המשיב מונה כנציג ציבור בבית הדין לעבודה בתל אביב בדצמבר 2002, ואילו הליכי הבוררות החלו בדצמבר 2001. ביום 11.1.2004 נפגשו הבורר והמשיב באולם בית המשפט של כבוד השופט איתח, והמשיב פסל עצמו מלשבת בתיק בו ייצג הבורר את אחד הצדדים. לא התקיימו פגישות נוספות בין המשיב לבין הבורר או עורכי דין ממשרדו. בית המשפט קבע כי המבקש ידע על מעמדו של המשיב כנציג ציבור ועל עיסוקו של הבורר בדיני עבודה במהלך הבוררות, אם כי הבורר לא הודיע למבקש על פגישתם באולם בית המשפט. הכללים המשפטיים לבחינת השאלה האם יש עילה לבטל את פסק הבורר קובעים כי על בורר לנהוג בצדדים בנאמנות ולהימנע מניגוד עניינים או ממצב העלול לעורר חשש ממשי למשוא פנים. המבחן לבחינת היותו של הבורר ראוי לאמון הוא אובייקטיבי, ותחושותיהם הסובייקטיביות של הצדדים אינן מספיקות. על בית המשפט לשקול את כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות הזמן שחלף, התנהלות הבורר והצדדים והנזק הפוטנציאלי שנגרם כתוצאה מהפסקת הבוררות. המבקש טען כי יש לבטל את פסק הבורר בשל ניגוד עניינים בין מעמדו השיפוטי של הבורר לבין עניינו כליטיגטור בעבודה, ולחילופין בשל מערכת יחסים מושחתת בין הבורר למשיב. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות להטיה ממשית בהתנהלות הבורר כלפי המשיב. שיעור הריבית שנפסק על ידי הבורר הוסכם בחוזה בין הצדדים ולא הצביע על משוא פנים. פסיקת ההוצאות על ידי הבורר למשיב ללא קבלות מצורפות הייתה סבירה, והחלטתו ליתן את פסק הבוררות למשיב לאחר שהמשיב שילם את חלקו בשכר הטרחה הייתה מימוש מדוד של זכויותיו. הטענה העיקרית למשוא פנים הייתה הימנעותו של הבורר מלגלות את הפגישה עם המשיב באולם בית המשפט. בית המשפט מצא כי ניגוד העניינים הפוטנציאלי נוטרל על ידי תגובה מיידית וראויה הן של הבורר והן של המשיב. עצם מינויו של המשיב כנציג ציבור לא יצר ניגוד עניינים, ואפשרויות ההטיה הניחו חוסר טוהר מידה, שאינו סביר. לפיכך, הבורר לא היה חייב לגלות את האסיפה למבקש, וגם אם היה כזה, אין בכך כדי להצדיק את ביטול פסק הבוררות. באשר לעילות הריבית, טען המבקש כי שיעור הריבית בפסק הבוררות אינו חוקי. עם זאת, בית הדין מצא כי שיעור הריבית הוסכם על הצדדים בחוזה העבודה ואינו מנוגד לנורמות משפטיות כלשהן. טענותיה של המבקשת כי שיעור הריבית לא היה ידוע לה או "נגנב" לתוך החוזה לא היו אמינות. ירידת החוב לסכומים גבוהים נבעה מאיחור התשלום של המבקש, ולא מפגם בפסק הבוררות. מאחר שהמבקש לא שילם את החוב, לא יכול היה בית המשפט לבחון את פרשנות פסק הבוררות או לבטלו באופן חלקי בטענה שהוא נוגד את תקנת הציבור. לפיכך, נדחתה הבקשה לביטול פסק הבורר בעילה של אינטרס בלתי חוקי. ככלל, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה לביטול פסק הבוררות ואישר את פסק הבורר. המבקש חויב לשלם למשיב 15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, עם זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.