ע"פ 421/71

תקציר

במקרה משמעותי שהתנדון בפני בית המשפט העליון, הואשם המערער באונס לפי פקודת החוק הפלילי משנת 1936 בגין אירוע בו הייתה מעורבת מתלוננת בת שלוש עשרה וחצי. בתחילה מסרה המתלוננת עדות משכנעת בפני חוקר נוער, בה טענה כי המערער תקף אותה בכוח, עדות שהוקלטה והוצגה כראיה. עם זאת, במהלך המשפט, שהתרחש לאחר שמלאו למתלוננת 14 שנים, היא נקראה על ידי ההגנה להעיד בבית המשפט, שם חזרה בה מדבריה המקוריים, הכחישה כל אירוע וטענה למניעים כספיים לטענותיה הראשוניות. בפני בית המשפט עמד האתגר לשקול את מהימנות עדויותיה הסותרות של המתלוננת. בית המשפט העליון אישר את הלגיטימיות של דבריה של המתלוננת שנמסרו לחוקר הקטינים כראיה, למרות שחזרה בה בבית המשפט, ותמך בקביעת הערכאה הנמוכה יותר כי לעדותה ערך ראייתי ראשוני. החלטה זו הדגישה את העיקרון המשפטי לפיו עדויות מוקדמות, הניתנות בסמוך לאירוע, עשויות להיות אמינות יותר מעדויות סותרות מאוחרות, והתייחסה לזכויות הפרוצדורליות של הנאשם כאשר אמירות קודמות מתקבלות ללא חקירה נגדית ישירה. בית המשפט שקל גם ראיות מאששות, כגון עדויות עדים והודאה של המערער עצמו, כדי להגיע להכרעת דינו. משכך, אושרה הרשעתו של המערער, אך עונשו הופחת משלוש שנים לשמונה עשר חודשים בשל שיקולים שונים, לרבות אופי ההתנדבות של נוכחותה של המתלוננת בביתו של המערער והאופי המפוקפק של פסילתה לאחר מכן. מקרה זה הדגיש את יחסי הגומלין המורכבים בין קבילות ראיות, מהימנות עדים והזכויות הפרוצדורליות במסגרת המשפט הישראלי, במיוחד בתיקים רגישים שבהם מעורבים קטינים.