ע"ע 273/03

תקציר

במקרה שלפנינו, היה על בית הדין לקבוע את מעמדו התעסוקתי של מערער העובד באמצעות חברת כוח אדם עבור משרד החקלאות. המוקד העיקרי היה האם יש לראות במערערת עובדת מדינה, הזכאית לזכויות מסוימות, או שמא חברת כוח האדם נותרה מעסיקה היחיד. הנשיא סטיב אדלר ונציגי ציבור תומכים קבעו כי חברת כוח האדם היא המעסיק החוקי, תוך שהם מצטטים את חוק קבלני כוח אדם משנת 1996, המתווה הבחנות ברורות בין מתווכי כוח אדם לבין קבלני כוח אדם. למרות ההכרה בחששות אתיים סביב נוהלי ההעסקה הזמניים, הרוב הגיעו למסקנה כי החקיקה מטילה רק חובות על מעסיקים בפועל, מבלי לבסס יחסי עובד-מעביד. הם דחו את הערעור, וקבעו כי החקיקה אפשרה העסקה כזו להימשך ללא הגבלת זמן עד 1 בינואר 2008, אז הוראה משפטית מאוחרת תשנה זאת. חוות דעת חלוקות של המשנה לנשיאה ברק-אוסוסקין והשופטת ורדה וירט-ליבנה טענו להכרה במדינה כמעסיק האמיתי, ומתחו ביקורת על זהות המעסיק המטושטשת והמעברים בין חברות כוח אדם, שיצרו תרחיש העסקה לא ריאלי כדי לעקוף את חובות המדינה. הם תמכו בהשתלבותה ההדוקה יותר של המערערת בתהליכי העבודה של משרד החקלאות. בסופו של דבר, ההחלטה העדיפה לשמור על המסגרת המשפטית הקיימת, תוך הדגשת מערכת היחסים המוגדרת בין שלושה צדדים בין עובד, סוכנות ומעסיק בפועל מבלי לשנות את מצב ההעסקה, למעט חששות לחובות להבטחת זכויות עובדים בתפקידים תפעוליים.