פ"א 13742-01-14

תקציר

הנאשמים, שהורשעו בהפרת היתרי בנייה ואי ציות לצו בית משפט, ערערו על פסק הדין וביקשו לחזור בהם מהודאתם לפי סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי הנאשמים לא עמדו בקריטריונים לחזרה בהם מהודאתם. נטל ההוכחה הוטל על הנאשמים, שלא הצליחו להוכיח כי הודאתם הראשונית לא נמסרה מרצונם או כי היה בסיס ממשי לכפירתם. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות הנתבעים בדבר אכיפה בררנית, אפליה, הבטחה מנהלית או שיהוי. הנאשמים היו מיוצגים על ידי עורך דין לאורך כל ההליך והודו לאחר שיקול דעת וייעוץ משפטי. זאת ועוד, העובדות החדשות שהתגלו במהלך דיוני הענישה לא שינו את נסיבות המקרה. בית המשפט הדגיש כי סעיפי האישום הנוגעים להפרת צווי בית משפט נפרדים מעבירת הבנייה הראשונית ונוגעים בעיקר לשלטון החוק ולאינטרס הציבורי. טענות המערערים בדבר אכיפה בררנית לא החזיקו מעמד, ובית המשפט קיבל את קביעותיו של בית משפט קמא לפיהן לא הוכחה אפליית הנאשמים. בית המשפט דחה גם את הטענות בדבר הבטחה מנהלית ושיהוי, בקובעו כי המערערים לא הביאו ראיות מספיקות. מאחר שהמערערים לא עמדו בקריטריונים לחזרה בהם מהודאתם וכי החלטת בית משפט קמא הייתה מבוססת, נדחה הערעור. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שהקנס שהוטל היה מקל יתר על המידה והיה צריך לשקף את התועלת הכלכלית שהפיקו הנאשמים מהבנייה הבלתי חוקית.