ו"ע 42013-02-18

תקציר

הדיון וההחלטה נסובים סביב פרשנותו ויישומו של סעיף 94א לחוק, המטיל קנס על אי הגשת הצהרה או הודעה בתוך פרק הזמן שנקבע. הסעיף מורכב מכלל ומחריג: הכלל קובע כי יוטל קנס על כל איחור בהגשת הצהרה, ואילו החריג מאפשר למנהל לפטור את המפגר מתשלום הקנס במלואו או בחלקו אם האיחור מיוחס לנסיבות מוצדקות. כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 94א היא לעודד עמידה במועדי הדיווח. במקרה דנן, הערעור מערער על החלטת המשיב להטיל קנס על המערער בגין אי הכרזה על עסקת מקרקעין במועד. המערערת טענה כי השיהוי לא נבע מכוונת-זדון כלשהי ולכן יש לוותר עליו או לצמצמו. עם זאת, בית המשפט מצא כי השיהוי נבע מכך שהמערערת לא העבירה שאלונים למוכרים במועד וכי לא מדובר בנסיבות המצדיקות אי עמידה. יתר על כן, בית המשפט פירש את הליך הקלת הקנסות כמחייב הערכה של עיכובים קודמים ורצונו הטוב של הצד המפגר, דבר שהמערער לא הוכיח. ההחלטה לקיים את הקנס הושפעה גם מגורמים נוספים. ראשית, בא כוח המערערת, שייצג גם את הרוכש ומוכרים אחרים שהיו מעורבים בעסקה, היה צריך לדעת כי קביעת מועד מכירה בהסכם פשרה תוביל לקנסות בגין איחור בדיווח. שנית, המערערת והמוכרים האחרים איחרו בהגשת הודעה על ההסכם שנחתם ביניהם. שלישית, המשיב כבר גילה הקלה בכך שביטל קנסות מרובים שהוטלו על הרוכש בגין כל רכישה פרטנית ואיחודם לקנס אחד. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי החלטת המשיב הייתה סבירה ובמסגרת סמכותו, וכי המערער לא סיפק הצדקה מספקת להפחתה נוספת או לביטול הקנס. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 20,000 ₪. פסק הדין חיזק את חשיבות העמידה במועדי הדיווח ופירש את החריגים להוראת הקנס בצמצום.