ע"ו 59456-02-21

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור בשל לשונו הברורה של החוק ובעניינים עקרוניים. סעיף 4א(ב) לחוק צער נכים, המקביל לסעיף 4ג1(ב), הוא סעיף החישוב המתאים במקרה זה, שכן שיעור הנכות של המערער עולה על 50%. השימוש שעשתה הרשות בסעיף 4ג1(ב), המיועד לאנשים עם שיעור נכות מתחת ל-50%, היה שגוי. על פי סעיף 4א(ב), זכאית המערערת לתשלום חודשי מינימלי בסך 4,802 ₪, שהוא הפיצוי העיקרי, שכן ניכוי הכנסה נוספת מביא את הסכום הכולל אל מתחת לרף זה. גם אם חל סעיף 4ג1(ב), שיטת החישוב של הרשות שגויה. תהליך החישוב הדו-שלבי המפורט בסעיף זה קובע כי אין לשקול את קצבת הקרן לפי סעיף 2 בשלב השני, בניגוד לגישת הרשות. פרשנות זו נתמכת בחוק הקצבאות, ובפרט בסעיף 3(ד), ובתכלית התיקונים, שמטרתם לפצות קבוצה קטנה של ניצולי שואה על עשרות שנים של קצבאות לא מספקות. בנוסף, פסק הדין מחזק את התפיסה כי תיקון 8 ו-11 לחוק הגמלאות נועד לאפשר לניצולים אלה לקבל פנסיה כפולה, ובכך להבטיח את יציבותם הכלכלית לעת זקנה. תיקונים נוספים תומכים בפרשנות זו, ובהם מחיקת ביטויים מסוימים מסעיף החישוב והוספת סעיף קטן (4) לסעיף 8א(א), הקובע במפורש כי קצבת קרן סעיף 2 אינה נחשבת להכנסה. טענות הרשות המבוססות על פסקי דין קודמים אינן משכנעות, שכן נסיבותיהם של מקרים אלה שונות מהמצב הנוכחי. לבסוף, מודגשת כוונת המחוקק לתת עדיפות לשוויון וצדק עבור ניצולים אלה, למרות ההשלכות התקציביות האפשריות.