ת"א 4007/05

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב תביעת נזיקין שהגישה צעירה, המכונה התובעת, נגד בן זוגה לשעבר, הנתבע, בעקבות פרידה כואבת. הקשר החל בכך שהנאשם התחזה ליהודי, מה שהתברר מאוחר יותר כהונאה. בעוד התובעת סלחה לו, התנהגותה הקנאית והאובססיבית של הנתבעת כלפיה הפכה שתלטנית ומתעללת, וגרמה לתובעת פחד וחרדה. למרות הקשיים, התובעת נשארה במערכת היחסים כשנתיים עד שהנתבע סיים אותה. מצבה הנפשי של התובעת הידרדר, והיא אובחנה כסובלת מהפרעת הסתגלות חרדה-דיכאון. היא טענה כי התנהגותו המתעללת של הנתבע מהווה רשלנות כהגדרתה בפקודת הנזיקין ודרשה פיצוי בגין עוגמת נפש. בית המשפט, לאחר שבחן את חומר הראיות, מצא כי אמנם התנהגותו של הנאשם הייתה קיצונית ופוגענית, אך אין בה כדי רשלנות ככוונת הפקודה. השופטת הכירה בכך שהנתבע פגע בכבודו וברגשותיו של התובע, אך הגדירה את מעשיו כמעשיו של בחור צעיר המנסה לנווט בין מורכבותה של מערכת יחסים, אם כי באופן בעייתי ולא ראוי. זאת ועוד, החלטתה של התובעת להישאר במערכת היחסים, למרות שהייתה מודעת לאופיו המתעלל של הנתבע, הצביעה על נכונותה להמשיך למרות הפגיעה. השופטת הדגישה את ההבחנה בין הדינמיקה של זוג צעיר זה לבין זו של זוג נשוי, כאשר תלות כלכלית ורגשית עלולה לעכב יציאה ממערכת יחסים מתעללת. בסופו של דבר, קבע השופט כי שברון הלב והמצוקה הנפשית של התובעת בעקבות הפרידה, אף שהם מובנים ואוהדים, אינם מצדיקים פנייה משפטית לפי פקודת הנזיקין. התביעה נדחתה, ושני הצדדים היו פטורים מנשיאה בהוצאות המשפט של הצד השני, בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה. החלטה זו התקבלה מתוך הבנה כי עוגמת הנפש של התובעת נגרמה בעיקר מהפרידה עצמה ומנישואיה של הנתבעת לאחר מכן, ולא מהדינמיקה היומיומית של מערכת היחסים. השופטת סיימה בתקווה שהתובעת תתאושש ותמשיך הלאה, תוך הכרה בקושי שבאהבה נכזבת.