בש"א 1496/02

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשתה של תנופה לעכב ביצוע פסק דין קודם. פסק הדין המקורי, שניתן על ידי בית הדין האזורי בירושלים, חייב את תנופה לשלם לעובד לשעבר פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין, בניגוד לחוק ההגנה על עובדים. סכום הפיצויים הכולל הסתכם בכ-20 אלף שקל, כולל הפסדי שכר ונזקים בגין עוגמת נפש. תנופה טענה כי העובד המדובר פוטר בשל התנהגות בלתי הולמת, אך בית הדין קבע אחרת ופסק לטובת העובד. תנופה ערערה על החלטת בית המשפט המחוזי ובמקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבואו לדון בבקשה התווה בית המשפט את שני התנאים העיקריים להיעתרות לבקשה כאמור – דהיינו, כי הערעור ראוי וכי אי מתן צו עיכוב ביצוע יגרום למערער נזק בלתי הפיך. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי תנופה לא סיפקה הצדקה מספקת להתערבות והורה כי הפיצוי ישולם בהקדם, למרות טענותיה של תנופה למצוקה כלכלית. ההחלטה לדחות את השהייה התבססה על חוסר ההצדקה בטיעוניה של תנופה ועל זכותה של העובדת למימוש פסק הדין לטובתה במועד. משכך, נדחתה הבקשה, ו"תנופה" חויבה לשלם לעובד 2,000 שקל שכר טרחת עורך דין בגין הבקשה.