ע"א 148/77

תקציר

בפסק דין פורץ דרך שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-17 בינואר 1977, הגיעה לפסק דין משמעותי תביעה אזרחית של הפרת חוזה בגין איחור במסירת דירה. המערערים טענו כי היזם מסר את דירתם באיחור של חצי שנה ולא הושלמה, ובכך הפר את החוזה. הם תבעו פיצויים בגובה 25% ממחיר הדירה, תוך הסתמכות על סעיף חוזי. עם זאת, המשיב הפעיל סעיף הקובע כי קבלת הדירה מהווה ראיה חותכת לקיום התחייבויות חוזיות, ובכך מתנערת מאחריות לאיחור. המערערים ערערו על תוקפו של סעיף זה, וטענו כי יש לראות בו מגביל ומבוטל מכוח חוק החוזים האחידים, התשכ"ד-1964 או מטעמים של תקנת הציבור. בית משפט קמא פסק נגד המערערים ודחה את תביעתם, אך הערעור עסק מחדש בסוגיות אלה. השופט שמגר הדגיש כי גם תחת התחייבויות חוזיות קיימות, החוק יכול להכיל פסילה מטעמי תקנת הציבור אם התנאים אינם צודקים מיסודם או מנוגדים לנורמות חברתיות. השופט אלון, לעומת זאת, חלק מעט, והציע כי עקרון תום הלב, שהוא חלק מהותי מדיני החוזים בישראל, צריך לחול על מקרים כאלה, ולהבטיח משחק הוגן מבלי לבטל לחלוטין סעיפים חוזיים, אלא אם אירעה התנהגות פסולה שערורייתית. החלטת בית המשפט העליון, שהעדיפה בסופו של דבר להאריך את מעצרו של בית המשפט המחוזי להמשך ההליכים, הדגישה את הצורך בניתוח מפורט של תום הלב וההגינות בביצוע החוזי, מבלי לבטל בטרם עת תניות חוזיות מטעמים של תקנת הציבור בלבד. המקרה הדגיש את יחסי הגומלין המתפתחים בין דיני החוזים, האינטרס הציבורי וההגינות בביקורת השיפוטית בהקשר המשפטי של ישראל.