ב"ש 1529/83

תקציר

פסק הדין מתייחס לתפיסת מסמכים שונים ממשרדי עורכי הדין על ידי פקידי מס, ולטענת עורכי הדין לאחר מכן כי מסמכים אלה חסויים. על בית המשפט להחליט אילו מסמכים כפופים לחיסיון עורך דין-לקוח ויש להחזירם, ואילו יכולים לשמש את פקידי המס בחקירתם. השופט קובע כי רק תוכן התקשורת בין עורך הדין ללקוח הוא חסוי, וחיסיון זה אינו חל על עובדות שעורך הדין או הלקוח נודעו להן באמצעות אותן התקשרויות. לכן, עורכי דין עשויים להיאלץ לחשוף את זהות לקוחותיהם או לאשר את החזקתם במסמכים מסוימים. השופט מסביר כי חיסיון הוא זכות המוקנית לעורכי דין, ולא חסינות גורפת. מסמכים חשבונאיים אינם נחשבים סודיים, וגם לא חוזים, שכן הם אינם תקשורת בין עורך דין ללקוח. עם זאת, התכתבויות בין עורכי דין ללקוחותיהם, וחוות דעת שניתנו על ידי עורכי דין, הן בחזקת חסויות. השופט גם מבחין בין החיסיון המוקנה לעורכי דין לפי פקודת הראיות לבין החיסיון המוסרי של רופאים, שהוא רף נמוך יותר. גם תוצרי העבודה של עורכי הדין – כלומר מסמכים וחומרים שנאספו לצורך הליך משפטי – חסויים. כדי לפתור את הבעיה, השופט מתווה הליך שבו פקיד השומה יבקש מעת לעת תיקים ספציפיים, שהמבקשים יכולים להסכים להם או להתנגד לשחרורם. בכל תיק שנוי במחלוקת, השופט ישמע טיעונים ויבחן את המסמכים כדי לקבוע אם הם מכילים מידע סודי. כמו כן, השופט מזמין את המבקשים לזהות את כל התיקים שברצונם לשחרר באופן מיידי, כדי שמשפטן שימונה על ידי בית המשפט ימיין אותם.