ת"א 813/04

תקציר

פסק הדין דן בטענת התובעת לאפליה ביחס לשיעורי ארנונה שונים שגבתה הנתבעת, מועצה מקומית בישראל. התובע טען כי רכושם בשטחי A חויב במסים גבוהים יותר בהשוואה לנכסים בשטח B, בעלי פרטים זהים, המהווים אפליה פסולה. הנתבעת, לעומת זאת, הסתמכה על שמאות המצביעה על שווי קרקע נמוך יותר לנכסים בשטחי A בהשוואה לשטח B. בית המשפט קיבל את נימוקי הנתבעת לאי ההתאמה, וציין כי הבדל בשווי המקרקעין מהווה בסיס לגיטימי לשיעורי מס משתנים. יתר על כן, התובעת לא הציגה שמאות או נתונים נגדיים כלשהם כדי לערער על טענת הנתבע או על סבירות שיעורי המס. פסק הדין התייחס גם לטענות נוספות של התובעת, לרבות אחת הנוגעת לחיוב בגין יתרת שטח החלקה. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי השטח המדובר אינו זכאי לפטור כ"רחוב". עוד טענה התובעת כי צו הארנונה משנת 1987/88 יצר סיווג חדש, תוך הפרה של "חוקי הקפאה". בית המשפט הסכים אך הבהיר כי תביעת ההשבה על בסיס אי חוקיות זו לא תתקבל מעבר למועד הגשת התביעה, בשנת 2004, בשל חלוף הזמן, ההסתמכות על הצו והרציונל מאחורי השיהוי. ככלל, פסק השופט לטובת הנתבע ודחה את טענות התובע מכל הבחינות. נוכח נוכחות הצדדים בבית המשפט וההכרה באי חוקיות בצו הארנונה, החליטה השופטת שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.